שו"ת רדב"ז/תפו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת על היהודים שיש להם טחון והבהמות שלהם אם מותר שיטחנו חמץ בפסח השכירים עכו"ם אשר בהטחון לצורך עצמם:

תשובה דבר זה אסור לכ"ע דע"כ ליכא פלוגתא אלא אם מותר להשכיר בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ או להשכיר ביתו לעכו"ם להניח בתוכו חמץ דאיכא בתשובות הגאונים ז"ל דאסור כמו יין נסך דתרווייהו איסורי הנאה נינהו ודוקא ששכרו בהדיא לצורך חמץ אבל אם השכירו סתם מותר וכן אם השכירו ל' יום קודם הפסח מסתברא דמותר נמי ואיכא מ"ד דמותר להשכיר בהמתו להוליך עליו חמץ והביאו ראיה מן התוספתא. וא"ת מאי שנא מיין נסך י"ל דיין נסך דאסור כל השנה גזרו בהו רבנן אבל חמץ דלא אסור אלא ז' ימים לא גזרו. וע"כ לא פליגי אלא בכה"ג אבל בנ"ד שהטחון נקרא ע"ש ישראל והבהמות של ישראל לא מיבעיא בי"ט עצמו דפשיטא דאסור אלא אפילו בחול המועד אסור שהרואה אומר לצורך ישראל הוא טוחן ועובר משום בל יראה ובל ימצא. ודמיא להך דאמרינן מקבלי קבולת שאם הוא בתוך התחום אסור ואיכא תרתי שיאמרו קא עבר על בל יראה ונהנה מחמץ בפסח. הילכך אפילו שהוא לצורך העכו"ם והוא אינו נהנה אסור וליכא לאסור מטעם שהטחון הוא מושכר לו והוי חמץ ברשותו דהא אם נכנס העכו"ם לביתו של ישראל ופתו בידו אין זקוק להוציאו. ובפלוגתא דרבוותא מסתברא לי להחמיר חדא שאני רואה שהחמירו חמץ בפסח יותר מיין נסך וא"כ מאי שנא מיין נסך. ותו דבירושלמי משמע דאסור ואף על גב דהוי פלוגתא דרבנן מ"מ דברי הגאונים דברי קבלה הן והמחמיר לא הפסיד. וחמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כל העולם נהגו בו היתר ולא ראיתי מי שנזהר בזה אבל של ישראל אסור אפילו בהנאה ואפילו שביטלו וכן נהגו. הנל"ד כתבתי: