שו"ת רדב"ז/תפה
שאלת ממני אודיעך דעתי במה שהתיר מהר"ר ישראל ז"ל בתשובותיו לשאול במכשפים ובקסמים אם יש לסמוך על היתר זה:
תשובה אין דעתי נוחה בהיתר זה וגם הוא ז"ל לא כתב אלא שלא מצינו איסור מפורש בדבר דשואל אוב וידעוני דהזהירה תורה עליהם נראה דדוקא הני דחמירי טפי ואין שאר מכשפים בכללם להחמיר והכי מוכח בשמעתא קמייתא דיבמות דבעיא לחייב המכשף בסקילה ולא ילפינן מכלל אוב וידעוני ולא אשכחן דהזהירה תורה לשואל שאינו עושה מעשה בעצמו כי אם בענין אוב וידעוני ע"כ טעמו ונימוקו ז"ל להתיר. ואני שמעתי ולא אבין מאי קילתו דמכשף מאוב וידעוני זה במיתה וזה במיתה שנאמר מכשפה לא תחיה ושניהם בסקילה והא דלא יליף למכשף בסקילה לפי שהוא בכלל אוב וידעוני משום שזה מעשה בפני עצמו וזה מעשה בפני עצמו דאי לא תימא הכי אמאי כתב אוב וידעוני נילף חד מחבריה אלא משום דכל חד מעשה בפני עצמו ונהי דאזהרה ליכא בשואל בקוסם או במכשף מ"מ איסורא איכא ומכין אותו מכת מרדות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות ע"ז וז"ל אסור לקסום ולשאול בקוסם אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות אבל הקוסם בעצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהם לוקה שנאמר לא ימצא בך קוסם קסמים ע"כ. ומי שראה זה הלשון איך איפשר שיאמר שהוא מותר ומתוך כך אני אומר שלא היתה כוונת הרב ז"ל להתיר אלא לומר שלא מצינו איסור מפורש וכן נראה ממה שכתב בסוף השאלה וז"ל וא"כ אין כאן אלא איסור עשה דתמים תהיה עם ה' אלהיך כדכתב הרמב"ם ע"ש. נראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר ע"כ ועדיין דבריו צ"ע דהא הרמב"ם איסור ממש קאמר כדכתיב לשונו לעיל ודוחק הוא לומר שראה מה שכתב בסוף הפרק ולא עיין בתחלתו. וליכא למימר נמי שהתיר מטעם ששאלו ממנו בחולה אם מותר לדרוש במכשפים או בקסמים דאפילו היה חולה שיש בו סכנה אין ראוי להתיר דכל הני הוו אביזרא דע"ז ועדיף מהך דמי שהעלה לבי טינא וכו' כ"ש שפשט השאלה משמע בחולה שאין בו סכנה וכל זה השיב לא מצינו איסור בדבר. ואיפשר לומר כי מה שמצא כתוב בשם הרמב"ן ז"ל גרם לו להתיר וז"ל ומה שאמר אין שואלין דבר מן השדים י"ל שכשפים נאסרו בתורה בעושה מעשה וכן בעלי אוב וכולם במיתה אבל הנשאל בהם ובעלי האוב באזהרה ובשאר כשפים מותר דבעל אוב כתיב בקרא כי יהיה בהם אוב או ידעוני וכתיב ושואל אוב או ידעוני אבל בכישוף מעשה כתיב ביה וכולי ושואל לא כתיב ביה הילכך עכו"ם המכשף ובישראל השואל בו אינו אלא משום תמים תהיה כענין בכלדיים ע"כ ואיפשר דמכאן למד דמותר וחס ליה להרמב"ן ז"ל שיתיר דבר זה ומה שכתב ובשאר כשפים מותר לאו מותר ממש קאמר אלא שאין בו אזהרת לאו וכן מוכח סוף לשונו וכן נראה מתשובות ריב"ש ז"ל סימן צ"ב וז"ל ועתה קשה שאם מעשה שדים הוא אסור כמעשה כשפים והלא העושה מעשה במיתה ונשאל בהם באזהרה ותירץ הרמב"ן ז"ל וכו' אבל בשאר כשפים השואל בהם כגון שהעכו"ם המכשף עושה מעשה ישראל השואל בו אינו אסור אלא משום תמים תהיה עם ה' אלהיך כענין בכלדיים ע"כ והרי זה ממש כמו שכתבתי שלא הוציא אותו אלא מכלל לאו אבל איסורא איכא ומכין אותו במכת מרדות. וקרוב אני לומר שאם השואל עשה מעשה על פי המכשף או על פי הקוסם דלוקה לדעת הרמב"ם ז"ל דמאי שנא הני לאוי מלאו דלא תעוננו. וכתב ז"ל וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שחברו כוכבי שמים הרי זה לוקה שנאמר ולא תעוננו ומיהו מדברי הרב ז"ל נראה דאין מלקות בשואל אפילו עשה מעשה על פיו ושאני מעונן דאפקיה רחמנא בלשון רבים לא תעוננו לחייב גם את השואל אם עשה מעשה שגם הוא נקרא מעונן כיון שעושה מעשה לפי השעה אבל השואל בקוסם לא נקרא קוסם ולא השואל במכשף נקרא מכשף הילכך השואל באוב או ידעוני באזהרה ובשאר מעשה כשפים אסור ומכין אותו מכת מרדות וא"ת מאי שנא גזירת הכתוב היא. ושאול דשאל בבעלת אוב חשב דמשום צורך שעה מותר כאשר נראה מפשטי הכתובים. הנל"ד כתבתי: