שו"ת רדב"ז/תפד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי אודיעך דעתי במה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' שס"ט על ששאלו ממנו אם מותר לתת על גופו של מת סיד למהר העכול אי איכא בזיון בכך או לא: והשיב וז"ל כל כי האי שעושין כדי לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום אחר מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באיזמל כ"ש בסיד והחנוטים קורעים אותם ומוציאין מעיהם ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון עכ"ל. וקשיא לך דאיפכא אמרינן בשבת פ"ק דגרסינן התם ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל איני והא א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל משמע בהדיא שהמת מרגיש באיזמל ואיכא צערא:

תשובה הרב ז"ל קשיא ליה דאם איתא דאיכא צער המת היאך חנטו את יעקב אע"ה ואת יוסף הצדיק אלא ודאי מדנהגו היתר בדבר משמע דלית להו צער וכ"ש בזמן שעושין כן לכבוד המת ולתועלתו כענין החנוטים וכהך עובדא דשאילו קמיה וס"ל כפי הקס"ד דאין בשר המת מרגיש באיזמל ושאני רמה דקשה למת יותר מאיזמל והוי מצי לתרוצי הכי אלא משום דברייתא אתיא שפיר טפי בהא דמשני אימא אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל דתניא מי כתב מגלת תענית אמרו חנניא וסייעתו שהיו מחבבין את הצרות אמר רשב"ג אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין מספיקין ד"א אין שוטה נפגע ד"א אין בשר המת מרגיש באיזמל ואי מת ממש קאמר אין המשל נופל יפה על הנמשל דהא חיים הוי אלא לפי מאי דמשני אתי שפיר דהוי חיין ולא היו מרגישים כאלו בשרם מת אבל לעולם אימא לך שאין המת ממש מרגיש באיזמל. וא"ת כיון דמתים לאו בני הרגשה נינהו אפילו רמה נמי אינם מרגישים והיכי קאמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי. י"ל דרמה כיון דהוי מיניה וביה כדי להעניש אותו על מעשיו מרגיש בו אבל שאר דברים אינו מרגיש וזו מפליאות השגחתו ית':

כללא דמלתא דכל דבר שעושין למת לכבודו או לתועלתו אין בו משום בזיון ולא משום צער ומזה הטעם ראיתי מי שצוה בשעת מותו שיתנו סיד בתוך קברו כדי שיתעכל הבשר מהרה לפי שאמרו במדרש שאין מכניסין את הנשמה למחיצתה עד שיתעכל הבשר ובזה נשתבחה ארץ ישראל שנאמר ארץ אוכלת יושביה היא ואמרו מתוך גנותה למדנו שבחה שממהרת לאכול את יושביה אשר בתוכה כדי שהנשמה תמצא מנוחה נכונה בישיבה עליונה אם היא ראויה לכך. ואע"פ שדבר זה מותר הוא וכדכתיבנא וכ"ש כשהוא בעצמו מצווה על זה מ"מ הוא התחכמות על מה שסדר הקב"ה בטבעו של עולם כיון שהדבר על צד העונש מה הועיל. הקצור קצרה ידו ית' להתפרע ממנו בעונש שהוא קשה ומר מזה. ואם צדיק הוא הלא יצוה את הטבע להשיב כל יסוד ליעודו בזולת זמן או בזמן קצר כדי שתעלה נשמתו למקומה בלא מונע הילכך על זה וכיוצא בו אני קורא תמים תהיה וגו':