שו"ת רדב"ז/תעד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< שו"ת רדב"ז
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהכניסה לו אשתו בנדונייתה מעות בעין כך וכך והוא כתב לה בתורת מאוחר כך וכך ושוב מחלה לבעלה סך מהכתובה אם הנדונייא בכלל ואת"ל אינה מוחלת נדונייתה אם יכולה לומר מה שמחלתי מסך הנדוניא הוא והמאוחר קיים או דילמא יד הבעל על העליונה ומה שמחלה הוא המאוחר ותשאר הנדונייא קיימת:

תשובה דבר מוסכם הוא כי האשה שמוחלת נכסי צ"ב הקיימים אין מחילתה כלום ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל הספק הוא כיון שהכניסה לו מעות ואינם בעין הוי כאלו אבדו או נגנבו וכתב הרמב"ם ז"ל דאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן כתב פכ"ב מהלכות אישות. ומסתברא דבנ"ד יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי חדא דעיקר הדין שכתב הרב ז"ל חידוש הוא כי כמו שאין מתנתה כלום בגוף כך אין מחילת שעבודן כלום וכיון דחדוש הוא אין לך בו אלא חדושו היכא דנגנבו או אבדו אין אבל בנ"ד שלא נאבדו אלא שאינם בעין לא אמרה הרב ז"ל אלא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ותו שאותן המעות שהכניסה לו קנו בהם מלבושים או תכשיטין והרי הם בעין. ואפילו שלא קנו בהם דבר ואין המעות בעצמן בעין הרי יש תמורתם מעות אחרים. ותו דעיקר טעמא הוי משום דלא תהוי לה איבה ובשלמא נכסי צ"ב שאבדו כיון שאין לו הנאה במחילתן לא הוי ליה איבה אם לא תמחול אבל בנ"ד שהמעות לא נאבדו יש לו הנאה במחילתן ואם לא תמחול הויא ליה איבה ומשום הכי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. הילכך מה שמחלה מנצ"ב אינה מחילה ומה שמחלה מן המאוחר מחילתה מחילה ותשאר כתובתה על הנדונייא דיד הבעל על העליונה שהרי היא באה להוציא ממנו ויד בעל השטר על התחתונה. וליכא למימר יד בעל השטר במחילה על התחתונה שהרי בעל שטר המחילה הוא מוחזק ואין מוציאין ממנו אלא מן הודאי וכיון שהמחילה היא סתם יכול לומר המאוחר מחלה ולא הנדוניא ותו כיון שהמחילה לא תחול בנדונייא ודאי על המאוחר היתה ודוק. הנראה לע"ד כתבתי: