שו"ת רדב"ז/תסא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה לשאלוני"ק. קצת אנשי ק"ק עץ חיים נשבעו לדעת רבים מפורשים שלא לשמוע ד"ת בקהל הנזכר בקבע כי אם מפי החכם פלוני והוא הולך לדרוש בשבת בק"ק שלום ובאותו שבת קהל עץ חיים הם בטלים מד"ת וגדל לחכם הנזכר בן ממלא מקום אביו ורוצים שידרוש וידרוש להם בשבת שהולך אביו בקהל שלום ונתחרטו על שבועתם ויש מוחים בידם באומרם שאין התרה לשבועה זו ורצו לדעת דעתי בזה:

תשובה רואה אני שיש התרה לשבועה זו דגרסינן בגטין פרק השולח אמר אמימר הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה. על דעת רבים אין לו הפרה. והנ"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא משום דהוה פשע בינוקי ואדריה רבינא משום דלא אשכח דדייק כוותיה וטעמא דמלתא כתבו בשם ר"ת ז"ל דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה הילכך אם כח הבן יפה מכח האב דדייק טפי מיניה ובקי באגדה היינו האיך דמקרי דרדקי ופשיטא דיכולין להתיר שבועתם אבל אם אינו ממלא מקום אביו יש לדקדק אם זו מצוה שמתירין בשבילה שבועה על דעת רבים ואיכא למימר שהרי יכולין ללכת לאותו ב"ה שאביו דורש או לב"ה אחר באקראי. או שילמדו בביתם כדי לקיים והגית בו וגו' אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דמצוה איכא דלאו כ"ע יכלי למסבל דוחקא דכלה כי אין ב"ה אחד מכיל שתי בתי הקהלות וכ"ש אם יש מקומות ידועים לכל א' וא' כפי המנהג וע"י כך יבואו לידי מחלוקת הילכך הדבר ברור שיתבטלו מד"ת ואינו דומה לימוד הבית לשמיעת הדרשה מפי החכם וכ"ש לאותם שאינם יודעים והדבר ברור שת"ת אין לו גבול וכל א' וא' צריך להשיג מה שאיפשר לפי כח השגתו ואם יתבטל ממנה מתבטל מד"ת ועוד דאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ וכיון שזה המדרש הוא בית מנוחתם אינם חפצים ללכת במקום אחר ונמצאו בטלים מד"ת ואיכא מצוה רבה וכדאי הוא להתיר בשבילה שבועה על דעת רבים. ועדיין יש לדקדק לפי שראיתי להרשב"א ז"ל בפרק השולח וז"ל ודקדק ממנה ר"ת דדוקא לדבר מצוה שהוא כעין אביהם של תינוקות דשייכי בנדר ובמצוה דחרטתן שוה דאנן סהדי דשבשתא כיון דעאל עאל וכל האבות שלדעתם הודר משום פשיעת ביניהם אנן סהדי שנתחרטו כולם משום למוד בניהם וכל דעתם הותר אבל בנדר שאין אותן הרבים שייכי בה ולא בחרטתו אין לו הפרה ואפילו לדבר מצוה לפי שאין חרטתו של זה כחרטתו של זה וכו' וסוף לשונו ומיהו בשמעתא דקיימו ולא קיימו במסכת מכות משמע לכאורה דאפי' בכל המצות אמרו כן וצ"ע עכ"ל. גם הרמב"ן ז"ל קילס סברת ר"ת ז"ל וכשהגיע לסוגיא זו של אלו הן הלוקין אמרו שחזר בו לפי שהבין ממנה דבכל מצוה מפירין נדר שהודר על דעת רבים הילכך אם אותם הרבים שהשבועה היא לדעתם שייכי בנדר ובחרטה כגון שהם מתושבי אותו קהל כי מתחלה ראוי שלא לשמוע תורה בקבע אלא מפי אותו חכם אי בעית אימא משום דגמיר טפי ואי בעית אימא מפני השלום ועתה הרי הם שוים בחרטה כיון שב"ה שלהם בטל מד"ת ואם מפני השלום אין אדם מקנא בבנו ותלמידו א"כ אפי' לפי סברת ר"ת וספיקו של הרשב"א וקלוסו של הרמב"ן ז"ל יכולין להתיר נדר זה דדמיא ממש להך דמקרי דרדקי ואפילו שאין אותם הרבים שייכי בנדר ובחרטה כבר כתב ריב"ש ז"ל שדעת האחרונים שכל מצוה מתירין נדר שהודר על דעת רבים וכתב שזו סברת הרמב"ם ז"ל וכן דעת הר"ן ז"ל ואעפ"י שעדותו של ריב"ש ז"ל כסברת הרמב"ם ז"ל צל"ע מ"מ אני מבטל דעתי מפני עדותו אשר קטנו עבה ממתנינו ותו דסוגיין דפרק הלוקין פשטא אזלא כוותיה ואני דחקתי לישבה אליבא דר"ת בתשובה אחרת אבל אשנויי דחיקי לא סמכינן. ואעפ"י שאני צרפתי באותה תשובה דעת ר"ת ז"ל לטעמים אחרים שהיו באותו נדון להחמיר הכא בנ"ד אני מצרף טעם המקילים שהם רבים לטעמים אחרים שיש בנ"ד להקל. דמה נפשך אם בזמן שנשבעו היה החכם ההוא קבוע באותה ב"ה לבד ואח"כ קבע עצמו גם בב"ה של שלום ודאי שהשבועה בטעות היתה שלא נשבעו אלא על דעת שיהיה החכם ג"כ קבוע וכיון שהחכם העתיק חצי קביעותו ע"מ כן לא נשבעו להיות הב"ה שלהם בטל מד"ת חצי הזמן. הגע עצמך שהחכם העתיק משם קביעותו לגמרי או שנפטר וכי יעמדו בלי תורה כל ימיהם ומה לי פלגא ומה לי כולה. ואם השבועה היתה אחר שנחלק החכם לשתי בתי כנסיות הרי נשבעו לבטל ת"ת חצי הזמן ואין השבועה חלה לבטל עשיית המצוה כתקנה. עוד אני אומר כי עיקר השבועה היתה שלא מן הדין וכי לא איפשר שיבוא חכם אחר שיודע יותר ממנו ודייק טפי הרי הם חייבים לשמוע מהאי דדייק טפי. ובהצטרפות אלו הטעמים יש לסמוך על האחרונים ז"ל שאמרו שבכל מצוה מתירין נדר שהודר על דעת רבים חדא דרבים נינהו המתירים. ותו דבתראי נינהו. ותו מעדותו של ריב"ש ז"ל דעת הרמב"ם ז"ל כן וגם הרשב"א ז"ל העלה הדבר בצ"ע וגם הרמב"ן ז"ל חזר בו מתוך פשטא דאותה סוגיא ואין לנו אלא דברים כפשוטן דמתירין נדר או שבועה על דעת רבים מפני כל מצוה כ"ש מצות ת"ת דרבה היא ואע"ג דלא שייכי אותם רבים לא בנדר ולא בחרטה ונ"ל טעמא דמלתא שאין עיקר הדבר תלוי בחרטה לבד אלא במצוה ומסתמא כל איניש ניחא ליה דליעביד מצוה וכיון שתלה בדעתם דעתם הוא שתתבטל השבועה מפני המצוה דאע"ג דלא שייכי בנדר מ"מ חרטתן שוה מפני המצוה. כללא דמלתא שאם אותם הרבים המפורשים אינם מוחים בהתרה מתירין את השבועה ע"י חרטה ולא צריך לאמלוכי בהו דמסתמא ניחא להו במצוה. הנראה לע"ד כתבתי: