שו"ת רדב"ז/תנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי באיש ואשתו שהיו חולים חולי הראש ונדרה האשה לעלות לירושלים והחריש הבעל ולא הפר ובזמן שהולכת השיירה היו עניים ואין לאל ידם אפילו להוצאת הדרך ועוד אומר הבעל שלא היה דעתו עליו שעלתה קדחת במוחו:

תשובה מכמה טעמי לית מששא בהאי נדרא חדא כיון שאין לה במה לעלות לירושלים אין לך אונס גדול מזה והדבר ברור כי האנוס פטור משבועה ומנדר ומממון ומהאי טעמא הנדר תלוי ועומד ואם יהיו עשירים חייבת לקיים נדרה. ותו דאשה זו אין לה נכסים בעודה תחת בעלה ואין הבעל חייב לתת לה מעות לקיים נדרה. ואע"פ שכתבתי בתשובה באשה שאמרה לעלות לארץ ישראל ואומרת למכור לנכסי נדונייתה להוצאה ופסקתי שאינו יכול לעכב על ידה ויסלקו מעל הבעל אחריות הנכסים אשר תמכור דאע"ג דלא דיינינן השתא הכל מעלין לא"י ואם לא רצה יוציא ויתן כתובה לפי שאין הריוח מצוי ולא יוכל להתפרנס ונמצא מוציא את אשתו שלא מדעתו ושמא נתנה עיניה באחר מ"מ הבו דלא לוסיף עלה שלא תמכור מנדוניתה לעלות בלא גט ואשה זו כיון שאין לה נכסי מלוג ולא נכסי צ"ב בעין שכבר אבדו אינו חייב לפרוע לה כדי שתעלה שלא נתנה כתובה ליגבות אלא במיתה או בגירושין. ולפי טעם זה אם תתאלמן או תתגרש ויהיו לה נכסים חייבת לקיים נדרה. ותו אם יברר שלא היה דעתו עליו בשעה ששתק או קיים אין כאן בית מיחוש שהרי אין לך נדרי עינוי נפש גדול מזה שאם תלך מי ישמשנו א"כ היה יכול להפר וכיון דבאותה שעה לא היה ראוי להקמה ולא להפרה אין שתיקתו שתיקה וביום שעמד על דעתו ונתרפא מחליו הרי הוא כיום שמועה ואם החריש קיים ואם הפר מופר. ותו דלפי הלשון אשר בא בשאלה גם היא היתה חולה מאותו חולי בעצמו ואם יתברר שלא היה דעתה עליה אין כאן נדר כלל דבעינן פיו ולבו שוין והכא אין כאן לב כי בעלי החולי הזה מדברים דברים ועושים מעשה שוטים כי יעלה הקדחת אל המוח ויתבלבל כאשר הוא מפורסם. עוד אני אומר שאפילו היה הנדר נדר פותחין לו בעניות ומתירין לו ואף על גב דאין פותחין בנולד כתב הראב"ד ז"ל דפותחין לו בעניות דעניות שכיחא ושכיחא והכי איתא בהדיא בירושלמי. ואע"ג דמי שנשבע לקיים את המצוה אין מתירין לו ליכא הכא מצוה שלא יתירו הנדר בשבילה דבשלמא אם היה הנדר לדור בירושלים איכא למימר דמצוה לדור בארץ ישראל אבל לעלות לזיידה ולשוב מיד אין כאן מצוה רבה ואפילו היתה השבועה לדור בארץ ישראל כבר ידעת מה שהשיב רבינו שמואל להר"ר מנחם אשר נדר ללכת לארץ ישראל. ותו דאין הפרנסה מצויה בירושלים כלל וכ"ש בנ"ד שהיא ענייה ונמצאת דוחקת את עניי ירושלים. מכל הני טעמי נ"ל דאין לחוש לנדר זה ועל צד היותר טוב מתחרט מעיקרא או יפתחו לה בעניות ויתירו לה. והנל"ד כתבתי: