שו"ת רדב"ז/תלה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על אשה שהתנה בעלה עמה שתלך עמו לרשות ואחר זמן כשרצה ללכת לא רצתה ללכת עמו אם הפסידה כתובתה או לא:

תשובה הדבר ברור אצלי דאין לה כתובה ולא תוספת ולא מתנה שלא כתב לה ולא נתן לה אלא ע"מ שתקיים תנאי כתובתה ותלך עמו למקום שהתנה עמה בתחלה ולא היה הדבר צריך ראיה אלא שראיתי קצת חכמים מגמגמים בדבר הוצרכתי להאריך במקום שאמרו לקצר. תניא בתוספתא ומייתי לה הריא"ף ז"ל בשלהי כתובות שלש ארצות וכו' אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אותה לצאת שע"מ כן נשאה והאי כפייה אינה בשוטים אלא ע"י שמפסידין כתובתה ואומרים לה אם לא תלכי עמו הפסדת כתובתך ואם לא רצתה ללכת הפסידה כתובתה וכן כתב עלה הר"ן ז"ל ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא בלא כתובה ומשמע דאפילו תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו ע"כ. והוא לשון מועתק מפירושי רבינו יונה ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות אישות איש שהיה מארץ א' מן הארצות ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמו לארצו או תצא בלא כתובה שע"מ כן נשאה אע"פ שלא פירש ע"כ. וכתב הרב ז"ל במקום אחר שהתוספת בכלל כתובה וז"ל בפי"ו ואין נקראים כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מנה או מאתים עם התוספות בלבד ע"כ. וכן כתב הרמ"ה ז"ל שדנין אותה כדין איילונית. ותו ברייתא שלימה היא הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה ואין לחלק בין עליית ארץ ישראל לשאר מקומות דלא עדיף עליית ארץ ישראל מתנאי מפורש שהתנה עמה שתלך עמו למקום פלוני. ומכאן אני אומר שאפילו לפי שיטת ר"ת ז"ל שאומר שאין כופין את האשה כאשר תמצא סברתו כתובה במרדכי ובהגהות במיימוני ובאשרי מודה הוא בנ"ד שכופין אותה כיון שהוא תנאי מפורש ואם לא תרצה לקיים תנאה תצא בלא כתובה ולא ראיתי בזה חולק. וכדי שיתברר לך שאין חילוק בין ארץ ישראל לשאר ארצות לענין זה אפילו בלא תנאי אכתוב לך מה שנשאל רב צמח גאון זצ"ל ראובן יש לו בית במדינתו ועסקו וסחורתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך שני ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל לאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה ואעפ"י שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה ב"ה ומרחץ וריחים ויש לה חומה סביב ולא רצתה האשה לילך מה יש מן הדין. והשיב ז"ל שאלה זו כבר שאלתם אותה בימי הגאון אבא מארי זלה"ה וכך צוה וכתבו לכם שנינו שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אין מוציאין מראש יהודה לסוף יהודה ומראש הגליל לסוף הגליל מוציאין וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין ואם אין יוצאה יש לה כתובה וכן כל מקום שהווה כשיעור יהודה וגליל כך אנו עושים ואם יש בעיר שמוליכה מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי אם אין יוצאה אין לה כתובה ואם יש בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכה לבית אביה בכל שנה שמצאנו בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום אחד ע"כ. והרי זו עדיפא מנ"ד טובא דאלו התם לא התנה עמה והכא התנה עמה בפי'. ותו דהתם מוציאה ממקום שנשאה ואלו הכא התנה עמה הילכך בנ"ד הדבר ברור כיון שיש ברשות מרחץ וב"ה ושווקים וריחים ושכיחי בה כל מילי אם היה עסקו וסחורתו ומחייתו שם יכול לכופה ללכת שם אפי' בלא תנאי וכ"ש היכא דהתנה עמה בפירוש והוי יודע שאפי' אילו רוצה לגרשה אינו חייב במזונותיה כי אין לה תנאי מתנאי הכתובה וכן כתבו ז"ל. וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על מי שהתנה עם אשתו קודם שנשאה שיוליכנה עמו למקומו ואח"כ כתבו בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה אחרת שלא ביטל תנאי הכתובה את התנאי הראשון כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב הכתובות וכיון שהיא מודה שכך היה התנאי בתחלה לא נתבטל התנאי. וכתב הטור וז"ל אחר שכתב חילוק הארצות ונראה דה"ה בכל ארץ וארץ כיוצא בזה לפי מה שהיא חלוקה בגבולותיה ע"כ. הרי לך מפורש שאין חילוק בין עליות א"י ובין יהודה וגליל ובין שאר ארצות לדין זה כל שהם חלוקות בגבולין וכל זה מיירי בסתם אבל אם פירש לה בשעה שנשאה ע"מ שתלכי עמי לכל מקום שאלך אין אחר התנאי כלום וכופין אותה לקיים תנאה ואם אינה רוצה אין לה כתובה ולא תוספת ולא מתנה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי הכתובה שלא כתב לה אלא ע"מ שתלך עמו אבל בלאותיה לא הפסידה אפילו אם תפסן הבעל מוציאין ממנו. גם מה שבלה או נאבד מנכסי נדוניתה אין מוציאין ממנו שלא קבל אחריותן עליו אלא ע"מ שתלך עמו שהרי היא אצלו כמי שנשא איילונית וכמו שכתבנו לעיל בשם הרמ"ה ז"ל. ואפי' חזרה בה אחר שהלך אינה חוזרת לכתובתה שאם לא כן כל זמן שתרצה ללכת תלך וכל זמן שלא תרצה לא תלך ולאחר זמן תלך ולא תפסיד כלום ואין לדבר קצבה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת. הנלע"ד כתבתי: