שו"ת רדב"ז/תלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על בני האנוסים אשר באים להכניס תחת כנפי השכינה אם חייבין לברך שהחיינו בשעת המילה:

תשובה הדבר ברור אצלי שחייב לברך אם יודע הברכה דמאי שנא ממי שלא פדאו אביו ובא לפדות עצמו מברך לפדות הבכור ושהחיינו וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב שלא תיקנו שהחיינו אלא על השמחה והכא מצטער מחמת הכאב הא לא קשיא שאין שמחה אלא שמחת הלב וכתיב שש אנכי על אמרתך ופסוק זה על המילה נאמר ואע"פ שהגוף מצטער הלב שמח ועל שמחת הלב הוא מברך וא"ת למה לא כתב הרמב"ם ז"ל כך גבי מילה כאשר כתב גבי פדיון הבכור. וי"ל דכיון שהנימול הוא טרוד לא יוכל לכוין דעתו ולפיכך השמיטו אבל אם יכול לכוין דעתו ולברך מי פטרו:

ולענין הגר כיון דקי"ל דמל ולא טבל כאלו לא מל לא יברך בשעת המילה אבל אחר הטבילה יברך שהחיינו שבאותה שעה נגמר גירותו כיון שהטביל וכבר ידעת שאין מטבילין אותו עד שיתרפא ואז יש לו שמחה שלימה שנכנס תחת כנפי השכינה ואם על מצוה פרטית חייב לברך שהחיינו ומברך ג"כ אשר קדשנו וכו' להכנס בבריתו של אברהם אבינו על כל התורה כולה שיקבל עליו לא כ"ש שיברך ופשוט הוא. הנלד"כ: