שו"ת רדב"ז/תיא
שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרשני בעלי והתרנוה להנשא לפי שלא היו שם עדים שהיתה אשת איש ואח"כ באו עדים שהיתה נשואה או שהלכה היא למקום שיש עדים שהיתה נשואה אם היא מותרת לינשא ואת"ל שאינה מותרת לינשא נשאת ואח"כ באו עדים תצא או לא ואת"ל תצא בניה מה תהא עליהם:
תשובה תנן בכתובות בפ' האשה אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ואם משנשאת ואח"כ באו עדים הרי זו לא תצא ואמר עלה אבוה דשמואל לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אעפ"י שלא נשאת. ופרכינן והא לא תצא קתני. ומשני לא תצא מהיתירה הראשון. ואמרינן בגמרא רב הושעיא מתני לה ארישא רבא בר אבין מתני לה אסיפא מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא דבשבויה הקלו ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא. ואמרינן לימא בדר' המנונא קא מיפלגי ומסקינן דכ"ע אית להו דרב המנונא והכא בהא קא מיפלגי מר סבר כי אתמר דרב המנונא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה. הא קמן דלרב הושעיא דמתני לה ארישא דאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני אם באו עדים משנשאת לא תצא ופירשה אבוה דשמואל לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהיתירה הראשון. ולרבה בר אבין דמתני לה אסיפא דוקא משום דבשבויה הקלו אבל באשת איש אפילו אם באו עדים אחר שנשאת תצא דהא מיהו מוקי דלרב המנונא דוקא בפניו אינה מעיזה אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה. ופסק ר"ח כרבה בר אבין. וכתב הרא"ש ז"ל וכן משמע מתוך דברי הריא"ף ז"ל שכתב הך דאם משנשאת באו עדים אהך דנשביתי ולא הביא פלוגתא דאמוראי וכן כתב הר"ן ז"ל שהוא דעת הריא"ף ז"ל שהביא מתניתין כצורתה. וכתב בעל מ"מ ופסק ר"ח ז"ל כמ"ד תצא וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ובהלכות לא נזכר זה גם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמעות אינה נאמנת בסתמא הוא דאף אם נשאת תצא ע"כ. ולי ק"ל עלה דרב הושעיא דאם איתא דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה ונאמנת לומר גרשני היכי תנן במתניתין ואם יש עדים שהיא אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת ואמאי והא אמרת דאפילו שלא בפניו אינה מעיזה. ותו דמימרא דרב המנונא בפניו משמע דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת. ותו קשה דלא שבקת בת אברהם יושבת תחת בעלה דנהי דבפני בעלה אינה מעיזה אבל תלך למקום שאין מכירין שהיא נשואה ותאמר אשת איש הייתי וגרושה אני ויתירוה לינשא ואפילו יבוא הבעל ויביא עדים שהיא אשתו תנשא לעיניו והוא צווח. הילכך מסתבר טפי למפסק כרבה בר אבין ואפילו נשאת ובאו עדים תצא. ומיהו צריך לתרץ לדרב הושעיא דאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני סתם אם יש עדים שהיתה אשת איש או שהוחזק אשת איש אינה נאמנת דודאי מעיזה ומעיזה כיון שאינה מזכרת שם בעלה חושבת שלא יתברר הדבר ולפיכך מעיזה אבל כשאומרת בעלי פלוני גרשני אינה מעיזה דמסתפיא דילמא יתברר הדבר. ולישנא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני לאו דוקא בפניו אלא כלומר שאומרת בעלה פלוני גרשה ואפילו שיבוא הבעל אחר שהתירוה לינשא הרי אומרת גרשתני ואע"ג דאיכא למימר דלהחזיק דבריה הראשונים אמרה הכי הא אמרינן דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ולכולי האי לא חיישינן שתלך למקום שאין מכירין ולא תזכיר שם בעלה ויתירוה לינשא ואם יבוא בעלה תאמר גרשתני כדי להחזיק דבריה הראשונים דנשי לא גמירי כולי האי. ומ"מ הלכתא כרבה בר אבין וכדכתיבנא ואם נשאת ואחר כך באו עדים שהיתה נשואה תצא וכיון דאמרינן אם נשאת תצא ודאי דבניה מן הראשון ממזרים. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהוי ממזר מן התורה דכיון שהיא בחזקת אשת איש על פי העדים והיא אינה נאמנת לומר גרשתני מוקמינן לה אחזקתה. תדע דהא כתב בעל מ"מ כי הריא"ף ורבינו ז"ל סמכו להם מפני שמשמעות אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא וכיון שאינה נאמנת הדבר ברור דמוקמינן לה אחזקת אשת איש. וא"ת איך תקינו רבנן מלתא דאתי לידי תקלה להאמינה במקום דליכא סהדי דידעי שהיא נשואה דילמא למחר אתו סהדי דאמרי נשואה היתה ותצא ובניה ממזרים למפרע. י"ל דאדרבה משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה שאם אינו אמת שגרשה לא היתה אומרת גרושה אני כיון שיודעת שאם יבואו עדים שהיתה נשואה תצא והולד ממזר אלא שהיא סומכת כיון שהוא אמת שגרשה תמצא עדים שידעו שהיא גרושה אע"פ שיבואו עדים שהיתה נשואה. הנל"ד כתבתי: