שו"ת רדב"ז/תט

שאלת ממנו אודיעך דעתי בראובן שקנה שפחה והוליד ממנה בן ובת ועתה רוצה להשיאה לשמעון אמרו לו תשחרר אותה ותן לה גטה כדי שתהיה מותרת לבוא בקהל אמר כבר זכיתי לה בגט שחרור קודם שבאתי עליה ע"י פלוני ושאלנו את פלוני והוציא גט שחרור קרוע קרע ב"ד אבל אינו זוכר אם זכה לה על ידו או על ידי אחר או אם נתנו בידה אבל ברור אצלו שהיו שם אחד משני הדברים לפי שראובן רצה לקדשה ואמר לו פלוני אין קדושין תופסין בשפחה ולפיכך כתב לה הגט ואם לא שזכה לה ע"י אחר או שנתנו בידה מה הועלנו: וגם אין עדים לקיים הגט יורה המורה מה יהיה משפט האשה והבנים:

תשובה האשה ובניה כשרים לבא בקהל לפי שכבר ידעת כי עיקר הדין תלוי במחלוקת שהגאונים ז"ל סוברים שמי שבא על שפחתו הולד כשר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וסתמא שחררה קודם שבא עליה. ואפי' לדעת הרמב"ם והאחרונים ז"ל שאומרים שאינו כשר מודים הם בנ"ד שהבנים כשרים מכמה טעמי חדא כיון שקדש אותה משמע דמהדר אכשרותא ואין רוצה לעשות בעילותיו בעילות זנות ובודאי שחררה. ותו אותו פלוני שנמצא הגט בידו משמע דחבר הוא וחזקה עליו שלא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ותו שהרי הוא מעיד שזכה לה ע"י אחר או הגיע הגט לידה. וא"ת הא קי"ל אין דבר שבערוה ואין מעלין ליוחסין בפחות משנים. לא קשיא כיון שהגט יוצא מתחת ידו נאמן הוא לומר שהגיע לידה מגו דאי בעי יהביה ניהליה. וא"ת הא איכא חזקה דהעמד שפחה על חזקתה ולא נשתחררה. י"ל אדרבה איכא כנגד חזקה זו שתי חזקות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וחזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ותו כיון דאיכא גיטה הורע חזקתה שהרי אפילו תימא שלא הגיע לידה מ"מ יצאתה לחירות כיון דאמר באנפי תרי הרי את לעצמך קנה עצמה ונהי שעדיין היא אסורה לבוא בקהל מ"מ הורע חזקת שפחות. ותו כיון שהגט נמצא קרוע קרע ב"ד רגלים לדבר שהגיע לידה או זכה לה ע"י אחר כאשר העיד פלוני ומשום הכי קרעוהו כאשר נהגו בגיטי נשים אבל אם כתב ליתן ולא נתן למה קרעוהו. ותו שראובן אמר שזכה לה גטה ע"י אחר יש להאמינו במגו דאי בעי יהיב לה השתא גטא דחרותא ויהיו מותרין לבוא בקהל ואעפ"י שתהיה הבת אסורה לכהונה מ"מ ליכא קפידא בהכי דלאו כ"ע נשאי ברתייהו לכהונה וזה הטעם אינו אלא סניפין בעלמא לשאר הטעמים משום דלא אמרינן מגו מטענה טובה לטענה גרועה דמשוי נפשיה רשיעא שבא על השפחה והוליד ממנה בנים ועושה את בניו עבדים ותו כיון שהגט כתוב וחתום הדבר מוכיח שיתנו לה דאין אדם מקדים הפסדא לנפשיה דאיכא למיחש שמא תמצאנו ותצא ממנו בעל כרחו אלא ודאי זכה לה ע"י אחר או נתנו לה. ותו כיון שבא להשיאה לישראל אלולי דיהיב לה גטא דחרותא לא היה מכשיל את חבירו לבוא על השפחה ולהכניס עבדים בקהל ישראל דבשלמא בניו איכא למימר דמחפי עלייהו אבל לעלמא אין אדם חוטא ולא לו. וא"ת הא אין עדים מצויין לקיימו הא לא קשיא דקיום שטרות דרבנן. ותו דבשעה שזכה לא היו עידי הגט בעצמו מצויין לקיים חתימתן. ואני שאלתי את פי אחד מן העדים שנמצא עתה והכיר חתימתו. וליכא למימר דבלאו הני טעמי מותרים הבנים לבוא בקהל דעד כאן לא אמרינן דהבא על שפחתו הולד כמוה אלא היכא דליכא גט שחרור אבל היכא דאיכא גט שחרור אע"ג דלא הגיע לידה נהי דהיא עצמה אסורה לבוא בקהל מ"מ בניה מאן לימא לן שהם אסורין לבוא בקהל. הא ודאי ליתא דכיון דילפינן מקרא דולד השפחה כמוה דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ואמרינן במכילתא להביא הרב שבא על שפחתו דמהכא יליף הרמב"ם ז"ל לחלוק על הגאונים והריא"ף ז"ל נסתפק ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא כדאיתא בהלכות פרק כיצד. א"כ הדין שאתה נותן לאם יש לבנים וכי היכי דהאם אסורה לבוא בקהל מפני שלא הגיע גט שחרור לידה מזה הטעם בעצמו אסורים הבנים לבוא בקהל שהרי הם כמוה וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות נחלות וז"ל מי שהיה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה ירשנו ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואח"כ ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו עד כאן. והא הכא שאעפ"י שאמר משוחררת היא אמו ועל ידי כך יצאתה לחירות אפ"ה אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה. ואע"ג דעיקר טעמו ז"ל הוא משום דלגבי ירושה יש להאמינו במגו ולגבי להשיאו בת ישראל ליכא מגו מ"מ למדנו מדבריו ז"ל דהיתר הבן לבוא בקהל תלוי באם וכי היכי דמעוכבת שחרור אסורה לבוא בקהל בניה כמוה:

ולענין אם ראובן מודה שלא קדשה אלא שחררה כדי שלא יבא על השפחה אבל לביאת פנוייה לא חייש אם צריכה גט או לא. הדבר ברור שאינה צריכה גט ואפילו לדעת הגאונים דהבא על שפחתו הולד כשר דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הנ"מ מן הסתם אבל כשהוא בעצמו מודה שעשה בעילותיו בעילות זנות של פנויה נאמן על עצמו לומר שלא קדש אותה כלל. ותו דמה לו לשקר כיון שבידו לגרשה עתה וכ"ש לדעת האומרים דלא אמרינן חזקה אין אדם עושה וכו' אלא במגרש את אשתו ונתיחד עמה אבל בשפחתו לא אמרינן חזקה. תדע דלא אמרינן חזקה זו אלא במי שהולך בדרך טובים ואינו משוך לבוא ביאות אסורות אבל מי שהוא חשוד ולא קפיד אביאות אסורות הלכה לה חזקה זו. ואפי' נתיחד עם גרושתו לא אמרינן דבעל לשם קדושין וכ"ש בנ"ד שהוא אומר שעשה כל בעילותיו בעילות איסור ושלא קדשה כלל דפשיטא דאינה צריכה ממנו גט. הילכך האשה היא גיורת גמורה ומותרת לינשא בלא גט והבנים בני ראובן לכל הדברים. הנל"ד כתבתי: