שו"ת רדב"ז/שצז
שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אשה וכתב כתובתה כמנהג דמשק ומכר מקצת נדוניית אשתו או משכנס ומתה אשתו בלא זרע של קיימא והוא אומר שאין ליורשי האשה אלא מחצית מה שנשאר מן הנדוניא ויורשי האשה אומרים כיון שהוא מכרם או משכנם לצורכו שיגבו אותם מחלקו יורה המורה הדין עם מי:
תשובה הדין עם יורשי האשה ומה שמכר ומשכן מנכסי נדונייתה מנכין לו מחלקו. ואע"ג דהוא יורש מן הדין והם באים עליו מכח התקנה מ"מ כך היתה התקנה כי מה שבלה או מה שנאבד ממילא או מה שמכרו כדי לאכול כגון שהיו עניים אינו חייב לשלם אבל מה שלקח לצרכיו הרי היא אצלו כמלוה וחייב לשלם ולא מיבעיא לפי דעת הפוסקים שפסקו שאם מכר או משכן הבעל נכסי נדויית אשתו מה שעשה אינו עשוי והאשה מוציאה אותם מיד הלקוחות דפשיטא דאין לו בהם כלום אלא שחייב באחריותן אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל דפסק דלכתחלה אינו רשאי למוכרם אבל אם מכרם מכורין הנ"מ לענין שאינה יכולה להוציאם מיד הלוקח אבל הבעל חייב להחזירן לה או לקנות לה תמורתם וכיון שכן הרי כאלו הם בעין וחולקין אותם תדע שהרי אמרו בהדיא שאין האשה יכולה להפקיע תנאי זה כדי שלא תפסיד את יורשיה ואם איתא מה צריכה להפקיע תתן לו רשות למכור נכסי נדונייתה או למשכנם ונמצא התנאי מתבטל מאליו אלא ודאי אפי' נתנה לו רשות למכרם לא הועילה כלום להפסיד את יורשיה כי בעלי התקנה עשו לה חיזוק כדי שלא יתקיים באבי הבת שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו. והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שמכרם להסתחר בהם ע"מ להחזירם או לקנות לה תמורתם אבל אם היה עני באותה שעה ומכרם כדי להתפרנס בהם הוי כאלו אבדו לגמרי ואפי' העשיר אח"כ ומתה אשתו אין חולקין אלא מה שנשאר ואין כאן שור טבוח שהרי הכל נאבד ומה שהרויח הבעל ממון אחר הוא. וכן אם לקח אותם להסתחר בהם והעני ובשעה שמתה אשתו לא היה לו כלום אין כותבין עליו שטר חוב שהרי אין שם שיור ולא שור טבוח שיקחו היורשים הבאים מכח התקנ' שהרי לא היתה התקנה אלא בזמן שנכסי נדונייתה קיימין או הבא מכחם דאיכא שור טבוח ולא תאכל ממנו. ומה שיש להסתפק הוא אם מכרן להסתחר בהם ונאבדה הסחורה והוא עשיר אם מחייבין אותו לשלם או מנכין לו מחלקו. ומסתברא דאין מנכין לו דמה לי שנאבדו הן עצמן ומה לי דמיהן. ואפי' אם הדבר ספק כיון שהבעל יורש מן הדין והם באין עליו מכח התקנה עליהם להביא ראיה שזה בכלל התקנה: