שו"ת רדב"ז/שעז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אם מותר להציע אנטע של עור בבית הכנסת ביום הכפורים דמה לי מנעל מה לי לעמוד על העור כיון שהוא קשה ומגין:

תשובה שאלו מלפני מהר"ר ישראל ז"ל מהו לעמוד על גבי כרים וכסתות של עור בי"ה ומתוך התשובה נראה דרכין היו ואפ"ה השיב דהמיקל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה. ואני אומר כי אין כאן בית מיחוש אפילו שהם קשים מהראיה שהביא הוא ז"ל יש ללמוד דלא אסרו אלא בשל עור כשהוא רך ונעול ברגלו וראיה קצת שכתב באור זרוע ונראה דמותר לצאת במנעל קרוע ושיעור הקריעה איני יודע ומסתמא אינו ר"ל קרוע למטה בכף הרגל אלא קרוע למעלה וכיון דשרי מנעל קרוע כל שכן לעמוד ע"ג כלי עור דשרי ע"כ. וכיון שהוא עומד יחף דומה שפיר למלאכי השרת כדאיתא במדרש ובמנעל גזרו לא במצע דהני עינויין בר מאכילה ושתייה מדרבנן נינהו. ואף על גב דילפינן להו מקראי אסמכתא בעלמא הוא וכן כתבו בתוספות. והיינו דשיילינן בגמרא הני ה' עינויין כנגד מי ולא שיילינן מנא לן כי אורחיה דתלמודא בכל דוכתא וכן נראה הסכמת הר"ן ז"ל אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שהם מן התורה וצריך לומר לפי זה שהכתוב מסרן לחכמים והם הקלו בהן מה שראוי והתירו כל מה שאינו נעשה לתענוג. ואפילו לפי שיטתו ז"ל דהוי מן התורה מ"מ מקרא דוהוא הולך יח"ף ילפינן לה והכא יחף הוא ועליו מרגישין שפיר היחפות ואפילו מה שתחת כפות רגליו כיון שאינו נעול ברגלו ואינו ניטל עמו וזה ברור הוא. הנלד"כ: