שו"ת רדב"ז/שסד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< שו"ת רדב"ז
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני ידיד נפשי באשה שאמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו והתרו בה ואמרו לה דעי שהפסדת כתובתיך ואמרה אעפ"י כן ובעלה לא רצה לגרשה ואח"כ חזרה בה ורוצה שיהיה כתובתה בחזקתה כאשר בתחלה והבעל אומר כבר הפסדת כתובתיך ואין לך אלא מנה לפי שאסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה יורה המורה הדין עם מי:

תשובה אשה זו אין לה כתובה שהרי הפסידה אותה בשעה שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו אין לך מחילה גדולה מזו וכבר ידעת כי מחילה אינה צריכה קנין ואפילו שלא אמרה בהדיא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזורי בך הפסדת כתובתיך והיא עדיין במרדה הפסידה כתובתה ואעפ"י שהיא רוצה לחזור עתה אינה חוזרת לכתובתה אלא כותב לה כתובה חדשה כפי מה שיתפשרו ואע"ג דאיכא פלוגתאי באשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה שכתבו התוספות שיכולה לחזור בה כל זמן שתרצה דכל יומא חוב הוא באנפי נפשיה ולפיכך יכולה לחזור בה והרא"ה והריטב"א והר"ן ז"ל כתבו שאינה יכולה לחזור דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא וכבר הארכתי בתשובה אחרת להכריע דברי התוספות אבל בנ"ד כ"ע מודו דהא לא שייך טעמא דהתם אלא הוא כשאר חובות דעלמא דכיון שמחלה או עשתה מעשה שהפסידה כתובתה שוב אין השעבוד חוזר למקומו דאי לא תימא הכי כל אשה תמרוד בזמן שתרצה ותחזור בה כמה פעמים כיון שאינה מפסדת כלום. וכתב הר"ן ז"ל ודעת הגאון ז"ל שאם חזרה בה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום וכ"ת אתיא לאערומי דמרדה תלת שבי ובד' הדרה בה וכן לעולם. ואיפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים שבתוך ד' שבתות פותחין לה שבעה שבעה ומשום הכי לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובתה בבת אחת אלא בד' שבתות רצופין ע"כ. ואע"פ שזה הדין נאמר בטוענת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל באומרת מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן ליה להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה מ"מ ה"ה והוא הטעם באומרת מאיס עלי אליבא דמ"ד מפסדת שהוא דעת הרמב"ם ז"ל וכן ראוי לדון דאתריה דמר הוא. אבל יש שטה אחרת לאחרונים ז"ל שיש מי שאומר דכל מורדת בין אומרת מאיס עלי בין אומרת בעינא ליה ומצערנא ליה משהינן לה תריסר ירחי שתא ואי הדרה בה לא מפסדא כלום. ויש מי שאומר דאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כלום אבל האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה לא הפסידה אלא מה שפחתו לה וטעמא דמלתא דאם את אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מכוונת אלא לצערו אתי לאערומי למהדר בה בכל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה מכוונת לצער אותו אלא שהיה מאיס עליה כי הדרא בה הא חזינא דלא מאיס עלה אבל לדברי האומר מפסדת אין בידו לחזור דאנן הוא דמשהינן לה אגיטא לפי שלא יהיה הדין מעושה אי נמי שחכמים מחזרין שלא יבוא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה ודאי הפסידתה וכן כתב הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות פרק אע"פ א"כ לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל דס"ל דהפסידה מיד הפסידה אע"ג דחזרה בה דאי לא תימא הכי כל אשה אתי לאערומי ואפי' דמאיס עליה תטעון בעינא ליה ומצערנא ליה ותשהא י"ב חדש ותחזור בה וכן תמיד ונמצאת מורדת כל הזמן ואינה מפסדת כלום וזו ראיה גמורה לדין זה. וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פי"ד מהלכ' אישות וז"ל אם עמדה במרדה ולא חזרה בה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ע"כ:

וכיון דכתב ותאבד כתובתה למה לי למכתב ולא יהיה לה כתובה כלל אלא אתא לאשמעינן דאפי' אם הדרה בא אחר המלכה אין לה כתובה כלל. וא"ת כיון שאין לה כתובה היכי משהינן לה י"ב חדש דהא אסור לעמוד עם אשתו בלא כתובה. הא לא קשיא דהם אמרו והם אמרו א"נ שלא אסרו אלא שלא יבוא עליה בלא כתובה אבל כיון שהיא מורדת אינו בא עליה ואם תחזור בה ותתרצה לו יכתוב לה מנה או מאתים כפי מה שיתרצו א"נ לא תיקנו חכמים כתובה לאשה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו הרי היא רוצה לצאת וכן הדין באומרת מאיס עלי והתרינו בה ואמרה אפ"ה איני חפצה בו הפסידה כתובתה מיד ואע"ג דאנן לא כייפינן ליתן גט משום חשש שמא עיניה נתנה באחר מ"מ דין הכתובה לא נשתנה. וא"ת הרי יכולה לומר לא אמרתי איני רוצה לא בו ולא בכתובתו אלא שחשבתי שיגרשני מיד אבל עתה שאינו רוצה לגרש אני חוזרת לכתובתי והויא מחילה בטעות. י"ל דהיכא דהתרו בה בפירוש אם לא תחזרי הפסדת כתובתיך ואין אנו יכולין לכוף אותו בנתינת הגט ואפ"ה עמדה במרדה אין זו מחילה בטעות. והיכא דאמרה היא מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו רק שיגרשני הדבר ברור ג"כ שלא מחלה אלא ע"מ שיגרשנה וכיון שאינו מגרשה אין כאן מחילה. והיכא דאמרה סתם מאיס עלי וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה ואין כופין ליתן גט בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא. ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה כתובתה חדא שעיקר הדין בפלוגתא דרבוותא דאיכא כמה גאוני עולם ומכללם הרא"ש ז"ל דס"ל דלא הפסידה כלום עד י"ב חדש: ותו שהדבר ספק אם מחלה בכי האי לישנא או לא מחלה: ותו דסופה הוכיח על תחלתה כיון דחזרה בה משמע דמתחלה לא אמרה כן אלא שחשבה שיגרשנה מיד. ותו דלא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא כיון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה ג"כ מבורר ושמור זה שהוא עיקר גדול בדיני ממונות הילכך הדבר ברור אצלי שאם היה הדבר בסתם וחזרה בה שחוזרת לכתובתה. ואם אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא הוי מחילה בטעות כך כתוב בחלק ח' נתיב כ"ג:

ולענין האשה שהפסידה כתובתה וחזרה בה והבעל רוצה להחזירה לכתובתה אם צריך לכתוב לה כתובה אחרת נ"ל שצריך לכתוב לה כתובה חדשה דהוי שטר שנמחל שעבודו ואין חוזר ולוה בו. ומה לי שנמחל שעבודו ע"י פרעון או ע"י מחילה. וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל שכתב בנדון דלעיל וז"ל אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא דמשהינן לה לפי שחכמים מחזירין שלא יבוא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויפייסו ויכתוב לה בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה הפסידתה עכ"ל. ומדקאמר ויכתוב לה כתובה משמע דצריך לה כתובה אחרת מדלא אמר ויחזירנה לכתובתה מדעתו:

וא"ת הא קי"ל המגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה החזירה: והתם בע"כ בשלא כתב לה כתובה אחרת איירי מדאפליגו בה אמוראי בירושלמי אי החזירה לכתובה לבד או לכל תנאי הכתובה ואיפסיקא הלכתא לכתובתה החזירה ולא לתנאיה ואי כתב לה כתובה נחזי מאי כתיב בה אלא שהחזירה סתם ומשמע שאין צריך לכתוב כתובה אחרת קודם נשואין הא לא קשיא כלל דלעולם בהחזירה עתה עסקינן אלא שלא הספיק לפרוע לה כתובתה עד שהחזירה ולא נמחל שעבוד השטר עדיין ופשוט הוא:

ואם לא כתב לה כתובה חדשה אסור להשהותה דכמי שאין לה כתובה דמי כיון שהפסידתה ואם קנו ממנו קנין חדש על כל תנאי כתובתה הראשונה ה"ל שטר מוקדם ופסול משום פסידא דלקוחות דאתי למטרף מזמן ראשון למאן דאית ליה דגבי' מבני חורין מותר להשהותה דהא אית לה כתובה ולמ"ד דלא גבי' אפי' מבני חרי אסור להשהותה עד שיכתוב לה כתובה חדשה ואנו אין לנו אלא דברי הרי"אף והרמב"ם ורש"י ז"ל שאמרו דגבי' מבני חרי ואע"ג דמותר להשהותה צריך לחוש לפסידא דלקוחות וכותבין בכתובה הזמן שהחזירה הנראה לע"ד כתבתי: