שו"ת רדב"ז/שסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בחכם שהתיר אם רשאי חבירו לאסור או לא:

תשובה ראיתי לאחד מן הראשונים שכתב שאין חבירו רשאי לאסור וז"ל עלה הא דתניא הנשאל לחכם ואסר וכו' פי' לא ישאל לשני סתם דכיון דסמך מעיקרא אחכם הראשון שוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא ושוב אין חכם שני יכול להתירה. אבל אם בא להודיעו ששאל לראשון ואסר שפיר דמי: ואם טעה בדבר משנה יחזירהו השני. ואם טעה בשיקול הדעת אינו יכול להתיר מה שאסר חבירו וה"ה אם התיר האחד אין השני יכול לאסור מה שהתיר חבירו כדאיתא בירושלמי. והא דאמרינן לקמן בשלהי מכילתין נפקי שיפורי דמר ושרו ונפקי שיפורי דמר ואסרי התם בשנשאלה שאלה בית המדרש ונחלקו בה שלא חלה הוראת אחד מהם קודס שחלק עליו חבירו ע"כ. ואני אומר כי הוראה זו לאו דסמכא הוא כי איך יעלה על הדעת שזה יתיר האיסור או הערוה וטעה בשיקול הדעת ונסמוך עליו להקל וכי מפני שיקול דעתו הטועה נתיר את האיסור. ותו דע"כ טעמיה הוא משום כבודו של ראשון דאי משום דשויא חתיכה דהיתרא לא שייך וכי מפני כבודו של זה נתיר את האיסור בשלמא היכא דאסר משום כבודו לא נתיר ונחמיר אבל להקל אין סברא כלל ותו דרוב גאוני עולם אמרו דטעמא הויא משום דשויא חתיכא דאיסורא וכן הסכימו הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל וכל הנמשכים אחריהם. והירושלמי איכא לפרושי איפכא דגרסי בשבת בריש ר' אליעזר דמילה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר סכין של מילה עושין לו חולה ומביאה פי' מחיצה של בני אדם כעין מחול כדשרינן בפרק מי שהוציאוהו לעיולי מיא במחיצה של בני אדם ופליג אתלמוד דידן דאסרי לדעת ובירושלמי קאמר כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה והדר קאמר בר מרתא הוה ליה עובדא שאל לרבי סימון ושרא שאל לרבי אמי ואסר פירוש דקסבר לדעת אסור ואיקפד רבי סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור. א"ר יודן הכי הוה עובדא שאל לרבי אמי ואסר שאל לרבי סימון ושרי ואקפד רבי אמי כהדין דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר וה"פ ולא כן תני קושיא היא כלומר אמאי איקפד ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור כלומר לא שנינו כן בשום מקום ומשני רבי יודן הכי הוה עובדא וכו' דאיפכא הוה כן פירש התוספות שנ"ץ זה הירושלמי ולפי שיטה זו הדבר ברור שהירושלמי משמע דיכול חבירו השני לאסור. ואפילו אם ירצה לפרש דלאו בלשון קושיא הוא אלא נתינת טעם למה איקפד דהא תניא נשאל לחכם והתיר וכו' ורבי יודן לאו לתרוצי אתי אלא אמר דעובדא איפכא הוה מ"מ לית לן למסמך עלה דהא תלמודא דידן דמייתי הך ברייתא הנשאל לחכם וטימא וכו' וכן בפרק כל היד דאמרינן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואם איתא איפכא הוה עדיפא ליה אלא ודאי בדוקא קתני. וראיתי בתוספות שכתוב והא דאמרינן בירושלמי חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא היתר אין חבירו רשאי לאסור אומר ר' דאתי שפיר לפי מה שפירשנו דליכא טעותא בדברי הראשון וחלה הוראתו ואין לשני כח להביא איסור בחתיכה שהתיר חבירו ע"כ משמע דאם טעה הראשון אפי' בשיקול הדעת רשאי השני לאסור. וכן כתבו התוספות בפ"ק דע"ז וז"ל ודוקא אסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור והא דאמרינן בירושלמי פרק רבי אליעזר דמילה וכו' כדכתיבנא לעיל בשם תוספות שנ"ץ. וכן כתב האשרי ותירץ הירושלמי כגון שכבר חלה הוראת הראשון וכו' וכל זה הוא לפי הגרסא שמצאו הם בירושלמי אבל בספרים שלנו גרסינן ולא כן תני נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסור וא"כ אמאי איקפד רבי סימון דשרא וגרסא זו מסכמת לתלמוד שלנו ועצה טובה קמ"ל בדבר שיש בו ספק איסור ויש בעיר שני ת"ח לא יסמוך על המתיר שמא יש לחבירו טעם לאסור ולא יבוא לידי תקלה. הילכך הוראה זו אין לסמוך עליה דרבים פליגי בה. ותו דהוי הלכתא בלא טעמא אלא אם טעה בשיקול הדעת והתיר מחזירין הוראתו ואוסרים אפילו בעל כרחו דאין חכמה ואין עצה נגד ה': ואפילו המתיר בעצמו אינו רשאי לנהוג קולא בדבר כיון דלדעת הרוב טעה בשיקול הדעת. והוי יודע שאפילו היה האחד אוסר וטעה בשיקול הדעת וסוגיא דשמעתא דלא כוותיה רשאי חבירו להתיר וכן כתבו התוספות בפ"ק דע"ז. ועוד כתוב בהגהה באשרי ה"מ מלתא דתליא בסברא אבל אי גמיר מרבותיו רשאי לטהר אפילו מלתא דתליא בשיקול הדעת ע"כ. הנלד"כ: