שו"ת רדב"ז/שנט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני בחירי רצתה נפשי רוחי נתתי עליו החכם כה"ר יעקב נר"ו על ענין העד החתום על הגט אם ראוי להיות שליח הולכה בחוצה לארץ ולומר בפני נכתב ובפני נחתם דאנא אמינא לע"ד דאינו נאמן מהוא דפרק המביא תניין אמר רב ואפילו אמר אני הוא עד שני אינו נאמן או כולו בקיום שטרות או כולו בתקנת חכמים וכו' ויש חולקים בפירוש השמיעה לכך יורנו רבינו הדרך יחלק אור כי הם רוצים לעשות הלכה למעשה. עוד ילמדנו רבינו מה הוא סברת הרי"אף ז"ל בגרים אחים מן האם דלע"ד מעידין זה לזה אפילו לכתחלה שהרי הביא הרי"אף ז"ל סברת אמימר בפרק כיצד ולע"ד פוסק כאמימר דבתראה הוא ושביק רב נחמן וכן מצאתי לכל הפוסקים ז"ל דאחים גרים מן האם מעידין זה לזה לכתחלה ויש חולקים עלי בדעת הרי"אף ז"ל שסוברים שהוא פוסק כרב נחמן דדוקא בדיעבד מעידין זה לזה משום דדיינא הוא ולע"ד הוא טעות שלא נאמר כלל זה אלא כנגד בני דורו אבל לעולם פסקינן כבתראי. עוד ילמדנו רבינו דעתו כי רבה היא בפירוש לשון רש"י ז"ל בפרק השולח על עובדא דההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע אתיא בכיה קמיה אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל האי אתתא שקל כומתא שדא בה וכו' עד ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה ומפרש עלה רש"י ז"ל ומשום דברי ש"מ ליכא שהרי לא צוה כמוסר וכו' והרי הוא טעות וכן אני בעניותי אומר כי זה הלשון אינו לשון רש"י ז"ל רק לשון בעלי התוספות ז"ל שמכריחים שמעולם לא חשב רש"י לדחותה למתנת ש"מ משום דהויא במקצת וצריכא קנין ואומרים שהוא טעות שנפל בספרים והמדפיס ראה בתוספת שאומרים שזה הלשון הוא טעות וכתבו על לשון רש"י ז"ל והחבירים חולקים ואומרים שהוא לשון רש"י וחוזר למקנה שחשב להקנות בקנין זה והרי הוא טעות ולענ"ד אין זה סגנון לשון דהיה לו לומר וטעה אם חוזר למקנה ואם חוזר לקנין היה לו לומר והוי קנין בטעות ועוד בין שיחזור למקנה או לקנין הם מיותרים באופן שאיני רואה שאלו דברי רש"י ז"ל ואם יסכים מעכ"ת לדעתי מוטב ואם לאו דעתי מבוטלת. עוד ילמדנו רבינו על המעשה הרע הנעשה בארץ הזאת לע"ד ולמכ"ת אביהם של יתומי הגולה נתן למחות בהם שיש סיפק בידו ושמעו לקולך ראובן הלוה לשמעון חמשה זהובים במצרים ואמר תפרע לי פ"ע ותמני בכל זהוב בדורוס א"ל שמעון תקבל עליך אי זה אחריות כדי שיהיה היתר לדבר. השיב ראובן המלוה אין לך סחורה שאקבל עלי אחריות אבל הריני מקבל עלי בסחורתי אשר אני מוביל מפה מצרים סך ה' זהובים סחורה באחריותי שאם תאבד סחורתי הרי אתה פטור ואם תגיע לשלום תפרע לי' פ' עותמני בכל זהוב ובבואם פה עמדו לדין ששמעון הלוה טוען שאינו רוצה לפרוע רבית מאחר שלא קבל עליו ראובן שום אחריות שיגיע ממנו שום תועלת לשמעון הלוה כי מה לו לשמעון אם תגיע סחורת ראובן לשלום שבשביל כך יפרע לו פ' עותמני בכל זהוב וחייבו אותו חכמי הארץ הזאת לאמר כי כן מנהג הארץ וצווח יעקב ככרוכייא ולית דאשגח ביה ולע"ד הוי רבית קצוצה דבשלמא כשהמלוה מקבל עליו אחריות סחורת הלוה אז יש קצת היתר בדבר שבשביל האי הנאה שמקבל עליו אחריות ובטחון סחורתו הוא פורע לו פ' עותמני בכל זהוב אף כי ריב"ש ז"ל אוסר אפילו בכגון זה. אבל כשהמלוה מקבל אחריות כנגד המעות בסחורת עצמו של המלוה מה תועלת יש ללוה בזה ואין דבר זה בעיני אלא כעין המארה ומשחק בקוביא שאיני רואה סמך ולא רגלים לדבר זה ואומרים שמנהג ארצם כך. לכן יבוא דבר אדוני לישועה כי הדבר תלוי ועומד עד עת בא דברו וכבדנוהו:

תשובה הגיעוני שאלתיך ידיד נפשי כלוא לא אצא פתח מפני חמת המציק אשר כונן להשחית ב"מ ומכל ישראל והלב טרוד והמחשבה נבוכה והשכל שכל העיון וירא לעתיד ונבהל להווה ועליו נאמר יוסיף דעת יוסיף מכאוב. אבל אהבת דרישתך האמת ובקשתך הדרך ישכון אור הכריחתני לפנות עצמי. הריני משיב על ראשון ראשון וממנו מענה לשון על ענין עד הגט אם נעשה שליח בחוצה לארץ שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כבר נשאלתי על זה פעם אחרת והעליתי שמותר להיות שליח אפילו לכתחילה ואכתוב לך הראיות בקוצר תחלה דע כי דינו של רב אשי הוא כהלכתא בלא טעמא מתוך קושית התוספות שהרי הרשב"א והריטב"א ז"ל הקשו על תירוצם והעלו הדבר בצ"ע ומשמע כי הסברא נותנת שיהיה כשר כמו שהקשה רב אשי גופיה על רב חסדא ורבא ותו דדכותה בקיום שטרות כשר וכן הקשה הר"ן ז"ל בפירוש ההלכות אלא שחסר מספרי הדפוס וז"ל ומאי דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ואע"ג דבעלמא מצטרפין הכא לא תקון רבנן להימוני יחיד לחצאין וכו' וכיון דהוי כהלכתא בלא טעמא הבו דלא לוסיף עלה דוקא היכא דאמר ואני הוא העד השני דשייך טעמא דרב אשי מיחת:

אבל כשאומר בפני נכתב ובפני נכתם הוי כלו שפיר כתקנתא דרבנן. וכ"ת מפני שאמר בפני נחתם ומחזי דאמר חתמו ולא הוא מאי איכפת לן בהא סוף סוף קושטא הוא שנחתם בפניו. ותו דמדקא מיבעיא לך בעד משמע דפשיטא לך בסופר שנעשה שליח לגרש וכן מעשים בכל יום במצרים מזמן הנגידים הראשונים שרבי נתן כותב גט ומוליכו לאשה ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם אף על פי שהוא בעצמו כתבו אלא ודאי אין לחוש אעפ"י שהוא חתמו שיאמר בפני נחתם. ותו דאנא אקשינא כי קושיא דרב אשי דמי איכא מידי דאם חתמו אחר בפניו אומר בפני נחתם ואם חתמו הוא בעצמו לא יוכל לומר בפני נחתם. וכן יש לדקדק מלשון התוספות וא"ת מי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר וכו' ולדבריך גם אם אמר בפני נחתם פסול וכ"ת דה"ק מי איכא מידי שאם חתמו אחר בפני זה והוא אומר בפני נחתם ליתא דא"כ הלשון חסר. ותו דלאו פירכא הוא דהתם איכא תרי חד החותם וזה המעיד שנחתם בפניו והוי כתקנתא דרבנן אבל כשאומר אני הוא העד לא הוי כתקנתא דרבנן אבל לפי מה שפירשתי א"ש מי איכא מידי שאם העד החתום בעצמו אמר בפני אמר בפני נחתם הוי כשר ואם אמר אני הוא העד פסול ומה בין זה לזה. וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל שכתב או כולו בתקנת חכמים דלימא שליח בפני נחתם כולו ע"כ. משמע דאפילו בזמן שהשליח הוא העד סגי שיאמר בפני נחתם כולו דאי לא תימא הכי מאי אתא לאשמעינן עד השתא לא ידעינן מאי תקנת חכמים. והנה אכתוב לך לשון רבינו ישעיה מטראני ז"ל ומשם תראה שהאמת הוא מה שכתבתי וז"ל או כולו בקיום שטרות או כולו כתקנת חכמים פירוש כיון דאין עד אחר אלא השליח לבדו אימתי הימנוה רבנן כבי תרי כשמעיד על כל החחימה אבל השתא דאמר אני הוא עד שני נתקיימה חתימתו על פיו מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וכיון דחתימתו נתקיימה כקיום שטרות דעלמא צריך שתתקיים גם חתימת השני כקיום שטרות דעלמא בשני עדים ולא על פיו כתקנת חכמים דאו כלו כקיום שטרות או כלו כתקנת חכמים שלא תיקנו לחצאין וקי"ל כרב אשי שלא נדחו דבריו עד כאן לשונו. מכל הני לישני משמע שמפני דבורו שאומר אני הוא העד השני נפסל הגט לא מפני שהוא חתום על הגט הילכך יאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וכשר לכתחלה דכולו הוי כתקנתא דרבנן שפיר:

ולענין לשון רש"י ז"ל שאמרת שהוא טעות אומר אני שהוא טעות להטעתו חדא שבדקתי בפירושי כתובת יד ובכולן כתוב כן. גם מלשון התוס' כן נראה דלדבריך כך היה להם לכתוב וטעות הוא דלא שייך להזכיר כאן וכו' וק"ל ותו שאם מה שכתב רש"י הוא טעות איך כתב הריט"בא ז"ל שני הטעמים וז"ל כתב רש"י ז"ל ומשום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ליכא שהרי לא צוה כמוסר דבריו א"נ הכא משום דהוי מתנת ש"מ במקצת דבעיא קנין ע"כ. ותו לדבריך לא היה להם לתוספות לכתוב כל לשון רש"י אלא כך היה ראוי לומר שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה וטעות הוא דלא שייך וכו' דהא סוף הלשון אין בו טעות לכ"ע ומה שדקדקת בלשון אינו דקדוק לדעתי שהוא חוזר על הענין והרי הוא הענין בטעות. ומה שכתבת שהם דברים מיותרים אדרבה איכא לאקשויי עלה דכיון דמצוה מחמת מיתה הוא אפילו בכליו של מקנה נמי משום דמצוה לקיים דברי המת דאע"ג דאמרה בלשון הקנאה ולא בל' צואה אטו מי קאמרינן מצוה לקיים מצות המת מצוה לקיים דברי המת אמרינן וזהו שהוצרך רש"י לומר בקנין זה נתכוון לשחררה וטעות הוא שזה הקנין אינו כלום וטעמא דמלתא דכיון דגלי אדעתיה דלאו בתורת צואה קא נחית אלא לאקנויי בחליפין לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ובחליפין נמי לא קניא דכליו של מקנה הוא הילכך לא עשה כלום וצריך היה רש"י לומר דטעות הוא ואיני רואה מקום להסתפק בזה:

ולענין מה היא סברת הרי"אף ז"ל מענין גרים אחים מן האם אם יכולין להעיד זה על זה לא ידעתי זו מנין לחולקים לעשות את הרי"אף ז"ל חולק על שאר הפוסקים וכי לית להו לשאר הפוסקים האי כללא דרב נחמן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא אלא מאי אית לך למימר דלא אמרינן הכי אלא בבני דורו אבל לא בבתראי כאשר כתב וכן הוא ודאי. א"נ אפילו לדבריהם לא נקרא זה דין אלא אסור להעיד לקרובים. ותו דדין זה תלוי באיסור דמדינא מותרין גרים מן האם זה בזה ואפילו תאומים מותר לישא אחותו אלא משום דערוה לכל מסורה ואי שרית לקיומה אתי למשרי ערוה בישראל אבל עדות דלב"ד מסורה יודעים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר להעיד לכתחלה וזה מרגלא בפומייהו דאינשי: ותו דהרא"ש ז"ל כתב הלשון כאשר כתבו הרי"אף ז"ל ור"י בנו פסק כאמימר ומשמע דהרא"ש והריא"ף ז"ל הכי פסקו וכן כתב ג"כ ברמזים. וא"ת אמאי כתב הרי"אף ז"ל מימריה דרב נחמן כיון דלא פסיק כוותיה כי היכי דלא תיקשי לך מאי שייטא הכא: ותו לישנא דאמימר דאמר אפילו אחין מן וכו' לא אתי שפיר אי לא אשמעינן מלתיה דר' יוחנן ודברים פשוטים הם לא היו כדאי לישאל ולפיכך לא ראיתי להטריח קולמוסי בהם:

ולענין המעשה רע עלי ואין מנחם כי חכמים פתחו להם פתח כמחט הסדקית והמה עשאוה כפתחו של אולם והריני מסכים על ידך שהוא רבות קצוצה ויוצאה בדיינין וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת ולא מצאתי דרך להתיר דבר זה אלא בתנאים אלו חדא שיהיה דרך מקח כגון שימכור כל זהוב בכך וכך אשפי' כדי לסלקו מדין רבית דאורייתא. ותו שיתן הקונה ביד המוכר סחורה או יזכה לו בסחורתו כנגד כל מעותיו קרן וריוח. ותו שיקבל עליו כל מיני אונס. ותו שישתדל המוכר קצת בסחורה כגון לטעון ולפרוק או למכור ובזה יצא ידי חובת מה שכתב הטור בשם רבינו ישעיה וריב"ש ור"י קולון ז"ל. ואע"פ שידעתי שלא יצאנו מידי הערמת רבית והדור פרוץ מרובה על העומד ומדמין מלתא למלתא מפני חמדת הלב ובאים להתיר האיסור מ"מ הסכמתי להתיר דבר זה כדי לתת מחיה לבני ברית. ויותר מזה התיר ר"ת משום לתת מחיה לבני ברית והרי היא במרדכי לפניך עיין בה ובזולת אלה התנאים איני מסכים להתיר כלל ומ"מ בנ"ד הוי רבית קצוצה בלא ספק כיון דאית בה תלת לריעותא חדא שהוא הלואה ותו דהוי דבר קצוב דע"כ לא פליגי ר"י וריב"ן אלא דוקא בעסקא אבל במלוה לא פליגי ובעסקא נמי לא פליגי אלא היכא דאמר ליה למחצית שכר ואם לא ירויח לא יתן כלום אבל בדבר קצב אפילו יקבל עליו כל מיני אחריות וכן כתב הטור בשם רבי ישעיה וכן כתב ר"י קולון שורש קי"ט. ותו דאיני רואה בנ"ד קבלת אחריות ולא מן הטעם שכתבת לבד דסוף סוף יש לו תועלת שאם לא תגיע סחורת ראובן לשלום ירויח הה' זהובים אלא דרך האחריות הוא שזוכה בסחורה והרי היא כאלו היא שלו לאחריות. אבל בנ"ד הוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא ואם נאבדה סחורתו של ראובן היה חייב להחזיר שמעון הה' זהובים דאסמכתא לא קניא. ואע"ג דכתבו התוספות דהמשחק בקוביא אם הניחו המעות בדף קנו והכא שמעון מוחזק מה' זהובים. מ"מ כתבתי בתשובה אחרת שרוב הפוסקים והרמב"ם ז"ל מכללם סוברים דיש בו גזל מדבריהם ואף על פי שיש לו אומנות אחר מההיא דשבת דאמרינן אבל מנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול אסור מ"ט משוס קוביא וא"כ הרי החמשה זהובים גזל הם ביד שמעון ונהי דאינה יוצאה בדיינין משום דהוי גזל מדבריהם כיון דמדעתיה יהיב ליה. מ"מ לצאת ידי שמים צריך הוא להחזיר הה' זהובים לראובן ונמצא שלא קבל ראובן שום אחריות ואפי' לדעת הפוסקים כרב ששת דאסמכתא כי האי קניא ולא הוי גזל אפילו מדבריהם כיון דמדעתיה יהיב וירצו לומר שזה נקרא אחריות מה שאינו אמת כאשר כתבת מ"מ כיון שהמלוה באיסור מה מועל קבלת אחריות לבטל האיסור כיון שאין האחריות מענין עסק המלוה מלתא אחריתי ולא שאני אומר שאם היה האחריות מענין המלוה שיהיה מותר אלא אפילו לדברי החולקים אני אומר. הילכך איני רואה בכאן אלא משחקי קוביא וגרע טפי דאלו התם ליכא אלא גזל דדבריהם הכא בנ"ד איכא גזל ורבית וממה נפשך איכא איסורא אם לא תגיע סחורת ראובן נמצאו החמשה דינרין גזל ביד שמעון ואם לא תגיע נמצא היתר מה' זהובים ביד ראובן גזל ורבית. וריב"ש העלה בתשובותיו סימן ש"ח שהוא אבק רבית בכיוצא בזה ע"ש ואף על פי כן קרוב אצלי להיות רבית קצוצה למאן דסבר. ליה אסמכתא לא קניא. ומה שטענו שכן הוא המנהג לא תציית להו דבשעת מעשה אמרוה דהא אתרין הוא עיקר מקום אלו הקמיוש ותנאי כזה לא ראיתי ולא שמעתי ואי אתי לידי קרענא ליה. ותו דאין מנהג מבטל הלכה אלא א"כ הוקבע על פי ותיקין ואני לא ראיתי זה המנהג אלא על פי עכו"ם ערלים כי העכו"ם מרחיקים דבר זה ואפילו העכו"ם אינם עושים על דרך זה ותו דנהי דמנהג מבטל הלכה ה"מ בדיני ממונות אבל לבטל את האיסור אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' וכן כתבו כל המפרשים ז"ל בתורת המנהגות. והנה אכתוב לשון כתוב אצלי זה שנים כשלמדנו פסחים והוא להריטב"א ז"ל בשם רבותיו נ"נ אחר שכתב כל חלקי המנהגות אמר והדבר פשוט שאין משנתינו וכל הגמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפילו היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל ההוראה אשר יהיה בימים ההם שאין לנו אלא השופט אשר יהיה בימינו ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו נהי דהכא ליכא סירכא דכותיים דאי מסרכי להחמיר מסתרכי אפ"ה כיון שאינם בני תורה ואין כח בידו לבטלו יש לו לעשות לעצמו בענין שלא יהיה בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט. ואם הטעות מוכרע אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' עכ"ל: והכא בנ"ד כיון שהאיסור מבורר דאיכא לדעתי איסורא דאורייתא ואפילו למי שירצה להתעקש מידי איסורא דרבנן לא נפיק הילכך אין המנהג כלום לבטל האיסור ולכן גוזרני שמכאן והלאה לא יכתב שטר בכיוצא בתנאי זה ולא יתנו אותו על פה ואם ימצא שנכתב מקדמת דנא שלא יגבו בו אלא הקרן לבד ואתה ידיד נפשי תזהירם ותודיעם משמי דבר זה. הנלד"כ: