שו"ת רדב"ז/שנד
שאלת ממני ידיד נפשי על ענין עד אחד אם פוטר משבועה או לא:
תשובה זו מחלוקת בין הראשונים ז"ל דר"ת והרא"ש והמרדכי וקצת פוסקים ז"ל ס"ל דעד אחד פוטר משבועה והכי משמע מדאמרינן כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה וה"ה לענין פטור כיון ששנים פוטרין אותו ממון אחד פוטר אותו משבועה וק"ו נמי איכא ומה המוציא מחבירו כשיש לו עד א' המסייעו מחייב שבועה אינו דין שיפטר המוחזק משבועה כיון שיש לו עד אחד המסייעו:
ורבינו ישראל הפריז על המדה והעלה בתשובה דאפילו היכא דאיכא חיוב שבועה משני פנים כגון שומר שפשע ויש עליו עד אחד שהרי מטעם שהוא שומר חייב שבועה ומטעם עד אחד נמי חייב שבועה אם יש לו עד אחד שלא פשע פטור משבועה וזו קשה בדיני ממונות אוקי סהדא לגבי סהדא ואוקי גברא אחזקת שבועתיה:
ולכן אני אומר דאפילו ר"ת לא אמרה בכי הא מלתא דאית בה תלת לריעותא חדא שהוא מודה שבא ממון חבירו לידו. ותו שהוא חייב שבועה מן התורה בלא סהדא. ותו דאיכא סהדא דפשע הילכך לא אתי חד סהדא ומפיק מכל הני וראיותיו ז"ל הרי הם כתובות בתשובתו ולא נתבררו אצלי ולכן לא כתבתים:
ואיכא כמה גדולים דפסקו דאין העד פוטר משבועה כלל והביאו ראיה מן הירושלמי דאמרינן אימתי שומר חנם חייב שבועה בזמן דליכא עדים אבל אם יש עדים שלא פשע פטור משבועה משמע אבל עד אחד חייב שבועה ע"כ. וכתוב בספר המצות וכן הוכיח רבינו יונה ז"ל מהא דתנן לענין שבועה שלא פקדנו אבא אמר רשב"ג אם יש עדים שאמר האב ששטר זה אינו פרוע גובין שלא בשבועה. ומדקתני עדים משמע דעד אחד שאמר האב בפניו ששטר זה אינו פרוע לא היה פוטר את היורשים מן השבועה ואעפ"י ששבועה זו אינה אלא מתקנת חכמים ע"כ. והרא"ש ז"ל דחה כל הראיות באומרו שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולאשמעינן דעד א' לא מהני אלא אגב ריהטיה נקט דאורחיה בכל דוכתא למיתני עדים ופירושו עדות המועלת לו ע"כ. וגם אני יש לי לדחות ראיותיו דהא דאמרינן כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עליה דקרא אמרינן ליה וקרא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ומשמע לחוייב ודכותה דייקינן אבל קם הוא לשבועה כלומר לחוייב אבל לפטור לא איירי קרא והך ק"ו פריכא הוא דמה למוציא מחבירו דאכתי לא פריש לן קרא מה דינו ומשום הכי דייקינן אבל קם הוא לשבועה. אבל מי שנתחייב שבועה כגון מודה במקצת או השומרים שפירש הכתוב בהדיא שהוא חייב שבועה היכי אתי עד אחד למפטריה ממה שחייבתו תורה. הילכך הנכון לענין מעשה דהיכא דמחוייב שבועה מדרבנן אפילו שבועת המשנה שהיא כעין דאורייתא כיון דמדינא דאורייתא פטור משבועה ועד אחד מסייעו פטור דלא תקון רבנן היכא דאיכא חד סהדא. והיכא דהוו כעין עובדא דשאילו מקמי מהר"ר ישראל ז"ל דמחוייב שבועה מתרי אנפי כגון שומר ויש עד אחד שפשע או כגון מודה במקצת ועד אחד מעידו שחייב בכי האי גוונא פשוט לי דעד אחד אינו פוטרו משבועה כיון דאית עליה חיוב מתרי אנפי. והיכא דלא בריר לן אי אתא ממון חבירו לידו כגון מודה בקצת הטענה שחייב שבועה ועד אחד מעיד כדבריו בהא מסתברא לי דפטור משבועה כדעת ר"ת והמרדכי והאשרי ורבינו מאיר מרוטנבורק ז"ל. והיכא דבריר לן דאתא ממון דחבריה לידיה כגון בשומרים שעד אחד מעיד שלא פשע בהא מסתברא לי לפסוק כדעת האומרים דאין עד אחד פוטר משבועה דכיון שהוא מודה שבא ממון חבירו לידו לא מיפטר מיניה אלא בשבועה ואין עד אחד פוטרו ואפילו טעין קים לי כהנך רבוותא דפטרי משבועה אמרינן ליה אייתי ראיה דאמרוה אפילו בשומרין וכיוצא בזה. דהא לא כתבה ר"ת אלא בריש מציעא עלה דהא דאמרינן ולחזי זוזי ממאן נקט דאע"ג דאין מקחו בידו נאמן הוא כעד אחד ואמאי שניהם נשבעים אותו שהמוכר מסייעו יפטר בשבועתו ע"כ. וכתב האשרי ז"ל ומדברי ר"ת ז"ל יש ללמוד דעד אחד פוטר מן השבועה ע"כ ואיכא למימר דלא אמרה ר"ת אלא בכיוצא בהך דהתם אבל בשומר דאתא ממון חבירו לידו ונתחייב לו שבועה דילמא מודה ר"מ דעד אחד לא פטר ליה משבועה ואע"ג דכתב מהר"ר ישראל ז"ל דבכל גוונא אמרה ר"ת אין ראייתו מוכרחת וע"ש ותו כיון שהראשונים לא כתבו דין זה ובתראי פליגי בה אית לן למימר דקמאי ס"ל דאין עד אחד פוטר משבועה כפשטא דמתנינן דמייתו מינה ראיה רבינו יונה ז"ל וכפשט הירושלמי שכתב בסמ"ג לראיה. הילכך לא מצי למימר קים לי כהנך רבוותא. גם כי רש"י ור"י ז"ל חולקים על ר"ת בפי' הסוגיא דלחזי זוזי ממאן נקט ע"ש. הילכך היכא דהוי כעין שומר דנתחייב לו שבועה אפילו יש לו עד אחד שפוטרו משבועה משביעים ליה אם בעל דינו אומר אינו זו מדין תורה אבל הנכון בחלוקה זו לפייס את בעל הדין שיתרצה להטיל חרם על כל מי שטוען שקר כאשר תיקנו הגאונים ז"ל וכן אני נוהג תמיד בכל מקום שיש מחלוקת פוסקים בשבועה או במקום שאני רואה אמתלאות שרוצה לישבע לשקר וכן ראוי לכל דיין לעשות פשרה בכל כיוצא בזה כדי שלא יבואו לידי עונש שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמרינן עלה מלמד שהשבועה חלה על שניהם. הנל"ד כתבתי: