שו"ת רדב"ז/שנא
שאלת ממני אודיעך דעתי במומר שגירש את אשתו בעודו יהודי ואחר שהמיר נתייחד עם אשתו בפני עדים והוא כבר נשא אותה בערכאותיהם אם צריכה גט משום דלמא בעל לשם קדושין א"ד לא אמרינן הכי אלא בישראל אבל מומר ודאי בעל לשם זנות:
תשובה לכאורה היה נראה לומר דצריכה גט לא מבעיא לדעת הגאונים ז"ל דס"ל דבכל אשה אפילו שאינה גרושתו אמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז אלא אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל וכל האחרונים דס"ל דלא אמרי חכמים חזקה אין אדם עושה וכו' אלא באשתו שגרשה לבד לפי שקרוב הדבר שנתייחד עמה ובא עליה לשם קדושין מפני שדעתו להחזירה או במקדש ע"ת ובעל סתם והביא הרשב"א ז"ל ראיה לזה ממה שאמרו נושא אדם אנוסת ומפותת אביו ולא שנא מפותה בפני אחד או בפני שנים. הלכך בנ"ד כיון שהיתה אשתו ולבו גס בה ודאי דבעל לשם קדושין דקיי"ל כב"ה דאמרי הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דלאו הכי הוא אלא אין חוששין לה והרי היא מותרת להנשא בלא גט מכמה טעמי חדא דקדושי מומר לאו דאורייתא נינהו אלא משום חומרת אשת איש אמרו מומר שקדש חוששין לקדושיו דמדין תורה הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו והכא חששא הוא שמא בעל לשם קדושין שהרי אינה ודאי מקודשת שאם בא אחר וקדשה קידושי ודאי תפסו בה וכן כתבו בהדיא שהיא ספק מקודשת וכיון דהוי ספיקא באיסורא דרבנן אזלינן בה לקולא שהרי הדבר ספק אם בעל לשם קדושין או לשם זנות ואת"ל בעל לשם קדושין אין קידושיו תופסין מן התורה אלא מדרבנן ותו דלא אמרו רבנן חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז אלא בישראל הכשר שהוא זהיר במצות דלא שביק היתרא ואכיל איסורא או אפילו בישראל סתם דאכתי לא אתחזק לן. אבל מומר שהוא עובר על כל התורה כולה והוא פרוץ בעריות ובגויות איתרע חזקתי' ולא אמרינן חזקה אין עושה בעילתו ב"ז:
וכיוצא בזו כתב הראב"ד ז"ל לתקן דברי הגאונים ז"ל וז"ל דברי הגאונים קיימים במוחזק בכשרות שחזקה לא יתפרצו בפני עדים לזנות אבל בפרוצים בעריות אין חוששין לקדושיו ע"כ: וכ"ש בנ"ד שהוא מומר לכל התורה כולה שאינו מתבייש לזנות אפילו בפני עדים ופשיטא דלא בעל לשם קדושין:
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות נחלות וז"ל מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן והיה נוהג בו מנהג בנים או שאמר בני הוא ומשוחררת היא אמו אם ת"ח הוא או אדם כשר שהוא בדוק בדקדוקי מצות הרי זה יירשנו ואעפ"כ אינו נושא בת ישראל עד שיביא ראיה שנשתחררה אמו ואחר כך ילדה שהרי הוחזקה שפחה בפנינו. ואם משאר הדיוטות הוא ואצ"ל אם היה מן המפקירים עצמן לכך הרי זה בחזקת עבד לכל דבר ואחיו מאביו מוכרין אותו וכו' הרי אתה רואה דאפילו לענין ממון דאיכא מגו דאם היה רוצה לתת לו כל נכסיו היה נותן אפ"ה אם הוא מן המפקירין עצמן לכך אתרע חזקתיה בנ"ד דליכא מגו והוא מומר ומפקיר עצמו טפי לא כל שכן. וא"ת מנא ליה לרב ז"ל לחלק בין הכשר להדיוט. וי"ל דאוקי חזקה דכשרותו של זה בהדי חזקת שפחות שיש לאמו של זה וכיון דאיכא מגו הרי זה נאמן אבל באדם שאין לו חזקת כשרות נשארה חזקת שפחות אמו במקומה ומגו במקום חזקה לא אמרינן. ותו דהוי מגו לאפוקי ממונא. תו איכא טעמא אחריתי כיון שנשא אותה בערכאותיהם שוב אינו רוצה בדת משה וישראל וא"כ איך נחוש שמא בעל לשם קידושין והוא אינו חפץ בתורת קדושין. וכיוצא בזו כתב ריב"ש ז"ל בתשובה סימן ו' עיין עלה ומתוכה תבין טעם למה שכתבתי ומכאן אתה למד שהמתייחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט דמה נפשך אם הוא זהיר בנדה הרי לא בעל ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קדושין. וכן הדין במי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבוא ביאות אסורות דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קדושין אלא לשם זנות בעלמא כשאר ביאותיו. ומ"מ אם אמר לעדים אני מתייחד כדי לבעול לשם קדושין הוי כמדבר עמה על קדושיה ונתן לה סתם דהויא מקודשת אף הכא נמי אפילו בעל סתם הוי מקודשת ודאי וכן הדין במומר שאם אמר לעדים בפניה אני מתיחד עמה לשם קדושין חוששין לקדושיו:
כללא דמלתא דבנדון דידן לא חיישינן שמא בעל לשם קדושין ומותרת להנשא ואינה צריכה ממנו גט אחר. הנראה לע"ד כתבתי: