שו"ת רדב"ז/שמ

שאלה על מה שנהגו בקצת מקומות בא"י איש אשר ישחט שור או כבש או עז מוכרו לזרים במתנותיו ואח"כ נותן לכהן פרוטה בעד המתנות והכהן לוקח ומתרצה האם קיים בכך מצות מתנות כהונה דמה לי הן מה לי דמיהן או לא. ואת"ל דלא קיים אם נתן הפרוטה קודם שימכור המתנות לזרים ונתרצה הכהן בכך אם יצא בזה ידי חובתו ויורשה למכור המתנות לאחרים או לאוכלם או לא:

תשובה אם הראשונים מלאכים אנו אנשים ואם הראשונים אנשים אנו חמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר מ"מ מקום הניח לנו להתגדר וכתר תורה מונח לכל הרוצה לזכות בו כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם. גרסינן בפרק הזרוע ומייתי לה הרמב"ם בפ"ט מהלכות בכורים מקום שאין שם כהן מעלה אותם בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן דוק מינה טעמא דאין שם כהן משום הכי מעלה אותן בדמים הא יש שם כהן הן ולא דמיהן ודוקא מעלה אותן בדמים כלומר לשום אותם בשויים דלשון מעלה אותן בדמים בכל דוכתא הכי משמע: ורש"י ז"ל כתב שם את דמי המתנות משמע דשומא מעולה בעי אבל פחות מכאן איכא גזל השבט. ודוקא נמי לשום אותן תחלה ואח"כ אוכלן אבל לאכול אותם ואח"כ לשום אותם בדמים לא. וכמו שדקדק הר"ן ז"ל לשון מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן. א"כ בנ"ד דאיכא כהני במתא לית דין ולית דיין שלא קיים מצות מתנות כהונה עד שיתן הן ולא דמיהן אפי' שיתן שוויים כ"ש שכפי הנראה בנ"ד פעמים שאינו נותן אחד מעשרה בשוויים והוי בכדי שאין הדעת טועה. וא"כ אפי' יתנו הפרוטה לכהן קודם מכירת המתנות או אפילו שוויים כיון דלא אתו לידיה דכהן לא נתקיימה מצות ונתן לכהן דהן ולא דמיהן והיינו דמסיים וקאמר מפני הפסד כהן כלומר דאם לא מפני הפסד כהן היה ראוי להוציא המתנות עצמן ואם יפסדו קודם שיזדמן כהן יפסדו אלא שחשו להפסד כהן. וא"כ איך אנו לא ניחוש להפסד כהן מצוי ומזומן בעיר ולתקן לתת פרוטה בדבר השוה כפלי כפלים ולהפסיד מתנותיו בידים זו ודאי אינה תורה. ואין לדחות דמאי דקאמר אם אין שם כהן דלרבותא נקטיה דלא מיבעיא כשיש שם כהן דצריך לתת הן או דמיהן אלא אפי' אין שם כהן סד"א שנפטור אותו לגמרי קמ"ל דמעלה אותם בדמים חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דא"כ לא הוה ליה לאסוקי עלה מפני הפסד כהן דמשמע שבא לתת טעם למה יועילו הדמים במקום המתנות ולא נאמר שיוציא מתנות עצמן ואם יפסידו קודם בא כהן יפסדו ומשני מפני הפסד כהן אלמא משמע דאל"כ הייתי אומר הן ולא דמיהן דאי עיקר חידושיה הוי לאשמעינן דאינו נפטר לגמרי לא שייך עלה לאסוקי מפני הפסד כהן וטעמא דאינו נפטר לגמרי הוי משום דנתינה כתיבה כדקאמר בגמרא א"כ ע"כ לומר דלישנא דאין שם כהן בדוקא נקטיה דאם יש כהן בעיר ודאי דהן ולא דמיהן אפי' יתן שוויים:

תו גרסי' בפרק הנזכר אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מדרבנן בשבבותיה דדחיקא ליה שעתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתי לידיה במכירי כהונה ולוייה ע"כ. מוכח מהכא דטעמא דהוי צורבא מרבנן דדחיקא ליה שעתא וטעמא דהוי מכירי כהונה ולוייה הא לאו הכי בעינן דאתו לידיה דכהן ואי לא לא מצי מזכי ליה דבעינן ונתן לכהן וליכא אלא דבמכירי כהונה משום שמשנשחטה הבהמה הרי המתנות כאלו אתו לידיה ומשום דוחקא דצורבא מרבנן סמכו על זה ואפ"ה איפשר דדוקא כשמוציא אותם הטבח מתחת ידו ונותן אותם לאחר דהיינו צורבא מרבנן דדחיקא ליה דאז ישראל במקום כהן עומד וקרינן ביה ונתן לכהן כיון שהטבח נותן וצורבא מרבנן מכח הכהן הוא זוכה אבל לישאר ביד הטבח אפי' הוי צורבא מרבנן ודחיקא ליה ואפי' אם הכהן מתרצה בכך וכשר דאין לנו לחלק ולומר דשאני התם דקא מזכי ליה בחנם אבל היכא דנותן פרוטה פרוטה זו במקום מתנות עומדת ואע"ג דלא דחיקא ליה שעתא ולא הוי מכירי כהונה יועיל הא ליתא דכיון דדבר ידוע הוא דפרוטה זו אינה אחד מעשרה בשוויים אם יכול למחול השאר ודאי שיכול למחול גם הפרוטה דמה לי מקצתם מה לי כולם: ועוד דאם איתא דנתינת פרוטה יועיל ישמיענו רב יוסף תקנה זו שמועיל אפי' דלא הוי מכירי כהונה ולוייה דבנתינת פרוטה יכול לזכות במתנות וכיון שהוא בא לתת תקנה למאן דדחיקא ליה שעתא לא היה לו לשתוק מתקנה זו שהיא יותר מצויה ויותר קרובה ולא יצטרך למכירי כהונה ולוייה דאיפשר דלא שכיח: הנה הוכחנו מכאן פשוט וברור שאפי' יתרצה הכהן לקחת פרוטה או שני פרוטות במתנות אינו מועיל כלום אלא היכא דאתו לידיה ואפי' יתן שוויים נראה שאינו מועיל כלום שאם היה יכול למוכרם אע"ג דלא אתו לידיה גם במתנה היה יכול לנותנם דמה לי מכר מה לי מתנה: וכן נראה גם מלשון הרמב"ם ז"ל וז"ל אם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנם במתנה וכו' עד מאכילן שאין בהם קדושה כלל מוכח בהדיא שהן שוים דאם איתא שיכול למוכרם אע"ג דלא אתו לידיה ואינו יכול לנותנם במתנה אלא היכא דאתו לידי' לא ה"ל לערובינהו ולמתנינהו אלא ה"ל לפלוגי בינייהו כיון דלא שוו בדינייהו:

תו גרסי' בפרק הנזכר רבה ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא ואמרי לה לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא עבד להו עגלא תילתא א"ל רבה לשמעיה פרש"י ז"ל לשמשו של בעל הבית זכי לי מתנותיך דבעינה למיכל לישנא בחרדלא רבה אכל רב ספרא לא אכל ופרש"י ז"ל רבה אכל אע"ג דלא מטא לידיה דכהן סמך אדרב יוסף דלעיל: רב ספרא לא אכל דלא מטא לידיה דשמעא אקריוה לרב ספרא מעדה בגד ביום קרה וגו' ואסיקנא דכלפי רבה אקריוה הכי דלא אמרה רב יוסף אלא היכא דלא איפשר ליה ודוקא באחר אבל שמעא בעל כרחיה מזכי ליה ואם איתא דבנתינת הטבח פרוטה מועיל למה לא נתן רב ספרא פרוטה דמועיל אף על גב דאיפשר ליה ויאכל לשון בחרדל ולא יטיל קנאה בסעודה אלא ודאי מוכח דמאן דאיפשר ליה אין תקנה אלא שיבאו ליד כהן ולכך רב ספרא לא אכל לפי שלא באו ליד כהן כדפרש"י ז"ל כ"ש דאם איתא דבנתינת פרוטה יועיל והוא דבר שאין הדעת טועה בו לומר שהוא שיווי לכל המתנות אלא שמוחל השאר מה לי מחילת קצתן מה לי מחילת כולם מה לי מכר מה לי מתנה וזה ברור:

תו גרסי' בפרק הנזכר המשתתף עמהן צריך לרשום ואפילו עם העכו"ם ורמינהי וכו' ואסיקנא דיתיב עכו"ם אכספתא אבל כהן אמרי הימוני הימניה פי' ויבאו לומר שלא נתן מתנות וכיון שרואים שמוכרם אומרים שגזלם. ואם איתא דאין צריך לתת מתנות עצמם למה יאמרו שגזלם אדרבה יתלו שנתן פרוטה או דמיהן לכהן דאחזוקי אינשי בגזלני לא מחזקינן אלא היכא דמוכח אלא ודאי מוכח בהדיא שצריך להפריש המתנות ולתתם לכהן עכ"פ אם לא שנאמר שאין להתיר אלא כשיבואו לתלות בדבר שהוא כן וכמו שכתב הר"ם במס' שבת דכד מעיינת תשכח בהדיא דלא דמי:

תו גרסי' בסוף פרק ראשית הגז אמר רבא האי תנא הוא דתנן אמר לו מכור לי בני מעיה של פרה זו והיה בהן מתנות נותנן לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים אלמא מתנות דכהן לא מזבין איניש וכו' פירש נותן לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו המתנות מסתמא לקח ממנו במשקל דהשתא ודאי זבין ליה מנכה לו מן הדמים שמשנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח. גם הרא"ש ז"ל כתב עלה וז"ל ולא דמי ללוקח מתנות במשקל דהוי כמו פירש שהרי שקל לו חלקו של כהן ואפ"ה נותנן לכהן דהתם משנשחטה הבהמה זכו הכהנים במתנותיהן ואין מכירתו בהם כלום אבל בראשית הגז וכו'. הא קמן בהדיא דאי איפשר בשום אופן להפטר מן המתנות בדמים ולכך מזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור מן התשלומין דהן ולא דמיהן:

תו גרסי' במס' גיטין פרק כל הגט המלוה מעות את הכהן את הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן [מפריש עליהן] בחזקת שהן קיימין. ופריך בגמרא ואע"ג דלא אתו לידיה ופרש"י ז"ל בתמיה אף על פי שאינו נותנן לכהן ויחזירם לו קתני מתניתין דיפריש עליהם וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה: ומשני רב במכירי כהונה ולויה כלומר כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה אסחו שאר כהני דעתייהו והוי כמאן דמטי לידייהו דהני: ושמואל משני דמזכה לכהן ע"י אחר פי' כשהוא מפריש מותר מעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה והחזירה לו. הא קמן בהדיא שאעפ"י שהכהן מתרצה לקחת דמים תמורת המתנות לאו כל כמיניה עד דאתו לידיה ויחזיר אותם לו אם לא במכירי כהונה או במזכה ע"י אחר וזו ראיה גמורה אין דרך לנטות ממנה ימין ושמאל דאין לחלק בין מקדים מעות לנותן אותם בשעתן דודאי דא ודא חדא היא. גם בגמ' מוכח כן ואע"ג דעולא משני הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה לא קי"ל כוותיה אלא כרב ושמואל וכרבנן דפליגי עליה דר' יוסי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מעשר כ"ש דעשו מפני תקנה אבל לקלקל לא עשו ואין לומר דכיון שכבר נהגו בכך ומתרצים בכך כבר מחלו. ודמיא לההיא דאמרינן הקיבה להביא חלב שע"ג הקיבה ואפ"ה א"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים. הא ליתא דחלב שע"ג הקיבה שאני דאתי מריבוייא ומקיים מצות ונתן במאי דכתיב בהדיא. ותו דחלב שע"ג הקיבה אנן סהדי דמחלו בעין יפה שהוא דבר מועט וניתן למחילה ומאן דלא מחיל הוי עין רעה והיינו לישנא דנקט נהגו בו עין יפה וכולהו כהני מחלי כלומר נהגו בו עין יפה אבל למחול כל המתנות או רובם אין לנו. ואפילו יתן דמי כולם היכא דאיכא כהני במתא צריך לקיים מצות נתינה כדכתיבנא דיש מי שרוצה בהן ולא בדמיהן:

גדולה מזו אמרו בעובדא דרבה ורב ספרא כי אמרי אנא באחר אבל שמעא בעל כרחיה מזכי פירוש כיון שהוא נתארח בבית בעל הבית שמא בעל כרחו הוא מזכי לו המתנות מפני כבוד בעל הבית. הרי לך ראיה ברורה לנ"ד שאפילו שברצון שלם זכה לרבה במתנות כפי הנראה כיון שאיפשר שהוא בעל כרחו כלו' מפני כבוד בעל הבית אינה מועילה זכייתו כל שכן בנ"ד דבעל כרחם הם מוחלין כי אם לא יתרצה באותה פרוטה לא יתנו לו דבר דממון שאין לו תובעים הוא וירא שמא יקדימנו אחר כ"ש אם מנהג זה נתקן ע"י חכם שבעיר דודאי אנוס הוא וצועק ואינו נענה. ועוד יש טעם אחר וראיה אחרת לבטל מנהג זה דאמרינן בגמרא דצריך לתת כדי נתינה ולכך לא יתן חצי זרוע לאחר אלא בשור הגדול ואיך אנו ננהוג לתת על כל המתנות דבר שאין בו כדי נתינה זו אינה תורה אלא ודאי ברור ומוכח מכל הני דכתיבנא שצריך שיבאו המתנות לידו של כהן ואז יעשה כהן מה שירצה למוכרם או לתתם למי שירצה דמתנות אלו אין בהן קדושה אבל למוכרם קודם שיבואו לידו אינה מכירה אפילו ימכור אותה בשוויים דאימת קנה האי כהן שיוכל למוכרם לישראל ונמצא דמוכר דבר שאינו שלו כ"ש למוכרם פחות משוויים בכדי שאין הדעת טועה דודאי נראה כי חוכא ואיטלולא עוד אני אומר שיש איסור אחר במנהג זה דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים שעליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו דהאי נמי כיון שמוכר לו דבר השוה עשר בשנים מוכח דמוזיל גביה כדי שיתן לו שאר מתנותיו ודמי לההיא דאמרינן בבכורות פרק עד כמה אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן לו. ואמרינן בגמ' מאי טעמא אמר רב ששת מפני שהוא ככהן המסייע בבית הגרנות. הא קמן דמפני שעושה הכהן טובת הנאה לישראל שלוקח הבכור קודם זמנו נקרא כהן המסייע בבית הגרנות:

וגרסי' תו התם ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר ואמר לו הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור ופרש"י ז"ל אם היה כהן נותן סלע כדי שיתנו לכהן אחר קרובו אסור כיון דלדידיה חזיא חזי ככהן המסייע ע"כ. א"כ בנדון דידן נמי הוי ככהן המסייע בבית הגרנות:

תו איכא טעמא לאיסורא במנהג זה דאתו לזלזולי במתנות כהונה וכההיא דאמרינן בבכורות בפרק הנזכר ותנא מאי טעמא לא קאמר מתנות כהונה אמר לך תרומה היא דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחלא לא אתי למיטעי בהו אבל מתנות אתי למטעי דבר מיתחל קדושייהו אארבע זוזי ואתי למנהג בהון מנהג דחולין ופרש"י ז"ל אבל הני מתנות ובכור דקדושת דמים נינהו דאם רצה כהן למכור בשר בכור וזרוע ולחיים וקיבה מוכרן לישראל ותו לא בעי ישראל לאוכלן בצלי וחרדל כי היכי דעביד כהן הילכך אתי האי כהן למטעי וסבור כיון דבני קנייה נינהו תתחיל קדושתייהו אארבע זוזי דיהיב אבי אמו ואתי למנהג בהו מנהג חולין שלא יאכלם בצלי וחרדל כדינן וכו': הא קמן שהחמירו במתנות כהונה דזרוע ולחיים וקיבה יותר מבתרומה ומעשר משום חששא דשמא לא יאכלם צלי וחרדל א"כ בנדון דידן ודאי שכיון שרואים שלעולם אין נותנין מתנות לכהן אלא מסלקין אותן בפרוטה או שתי פרוטות יבואו לזלזל בהן ואפילו כשיתנו להם מתנות עצמם לא יקפידו לאוכלם צלי וחרדל כדינן. עוד יש לחוש למנהג זה שמא באורך הזמן ח"ו ישתכח זרוע ולחיים וקיבה ויטעו ויחשבו הרואים שאינן בני תורה שאין המצוה רק לתת פרוטה או שתי פרוטות על כל בהמה לכהן כמכס ממכסי המלכים ח"ו ונמצאת תקנה זו קלקלה וזלזול ח"ו כ"ש בעונותינו שרבו שמצות כהונה נשארו בידינו מעט מהרבה כי ראוי ומחוייב להזהיר ולכפות לקיים אותה כהלכתן וכתקנן שלא תשתכח תורת כהונה ומתנותיה מישראל ומוטל על כל איש אשר רוח אלהים בקרבו להשתדל בביטול מנהג הרע הזה. ואין להשתמש ולומר דמצוה זו על הטבח היא מוטלת ואיהו דאפסיד אנפשיה ומתנות כהונה לא טבלי דאי דמשום הא לא אריא חדא דאף על גב דמתנות כהונה לא טבלי מ"מ כתבו התוספות לחד תירוצא דאיסורא דרבנן מיהא איכא. ואפי' לדעת הרי"אף והרמב"ם ז"ל דסברי דאפילו דאיסורא ליכא מ"מ מודו דמדות חסידות מיהא איכא וכדאשכחן ביחזקאל הנביא ע"ה דקאמר ולא בא בפי בשר פיגול ואמרו משום רבי נתן שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה ובפרק בני העיר נמי אמרינן שאלו תלמידיו לר' פרידא במה הארכת ימים וכו' עד לא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה כ"ש דהמתנות עצמן אסור לקנותן הקונה אותן מחזיק ידי עוברי עבירה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב וכן כתב הרמב"ם ז"ל והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי מותר לאוכלן ע"כ. ובפירוש המשניות החמיר יותר עיין עלה גם מהתוספתא השנויה בחולין מוכח שאין לקנותן והביאה רמב"ם ז"ל בפרק הנז' וז"ל המשלח בשר לחבירו והיו בו מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלה מוכח טעמא דלא ידיע אי גזל אותם אם לא דאחזוק אינשי בגזלני מספק לא מחזקינן ותלינן בגווני דהיתירא או שמא מעכו"ם לקחה או מכהן או שותף לעכו"ם או לכהן הוא וגווני אחריני אבל אי ידע דגזל אותם המוכר הלוקח יחוש לעצמו ולא יקבל והדבר מוכרח מעצמו דמידי מחזיק ומסייע ידי עוברי עבירה לא נפיק דאסור לקנות דבר גזול וזה ברור. א"כ מעתה ראוי להשתדל ולהרים מכשול מלפני המוכרים והקונים ואעפ"י שדברים אלו שכתבתי פשוטים הם בעיני להיות כי ידעתי כי יש מפקפקים בדבר בטענות חלושות לע"ד וגם כי מנהג זה כפי הנראה הנהיגו אותו על פי חכם או חכמים לכך כתבתי וביררתי הדברים ולא רציתי להאריך ולהביא ראיות עוד כי לע"ד האריכות בזה מותר וגם כי ספרי כעת אינם אתי והנראה לעניות דעתי כתבתי. כל זה כתב החכם כה"ר יוסף קורקוס חברין:

אבל מוטל עלי לקיים המנהג ואומר דסמכו להם על בעל הלכות שכתב וז"ל ואי ניחא לכהן למשקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו עכ"ל ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל דמייהו הרשות בידו דמה לי הן ומה לי דמיהן ומינה נמי דאי ניחא ליה למשקל פחות כדי שיהיה רגיל אצלו הרשות בידו וכל אותם סוגיות דמשמע מנייהו דבעי נתינה ממש ה"מ היכא דלא ניחא ליה או דלא ידעינן אי ניחא ליה או לא אבל אי איתיה קמן ואמר דניחא ליה בדמיהן הרשות בידו ויצא ידי נתינה וכן כתב חכם גדול מקובל שמו רבינו יעקב שהיה שואל שאלות מן השמים ואמרו שהוא ר"ת וז"ל ועוד שאלתי על מתנות כהונה הם הזרוע והלחיים והקבה שרוב העולם אין חוששין עליהם ליתנם לכהנים לא הם ולא דמיהן אם יש איסור ונדנוד עבירה בזה או אם יש לסמוך על אותם המפרשים שנהגו העם כר' אלעאי בראשית הגז וה"ה למתנות כהונה. והשיבו קום לך למה אתה נופל על פניך חטא ישראל באמרם שלחן ה' מגועל הוא וניבו נבזה אכלו דהזרוע והלחיים והקבה מכ"ד מתנות כהונה הם כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ע"כ הרי לך בהדיא כי לא נסתפק אלא מפני שלא היו נותנין כלל לא הן ולא דמיהן אבל אם היו נותנין דמיהן לא היה מסתפק כלל: