שו"ת רדב"ז/שלו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי על מי שכתב החזקוני בפרשת בהר סיני שצריך לקרות הוא אחוזתם בשו"רק ולא בחיר"ק ואתה קשה עליו לבטל קריאת אבותיך וקצת חכמים החזירו את ש"צ שקרא היא אחוזתם לפי סברת החזקוני ואמרו כיון שהפרשה כלה כתיב בלשון זכר גם זה צריך בלשון זכר:

תשובה לא עשו יפה אותם שהחזירו את ש"צ כי אין לנו להניח קבלת קריאת אבותינו ורבותינו וכל הספרים הנמצאים בידינו מאלף שנים עד היום כלם מנוקדים בחיר"ק מפני סברת החזקוני והכרעת דעתו שהרי מצינו בכמה מקומות זכר במקום נקבה ונקבה במקום זכר וטעמו אמרו הראשונים כל דבר שאין בו רוח חיים זכרהו או נקבהו וכן היא הסכמת המדקדקים וכן ראיתי בשם ר"ת ז"ל. ותו מי הגיד להם כי אחוזה הוא לשון זכר ולא לשון נקבה וכ"ת משום דכתיב בתריה ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם ודילמא אשדה מגרש עריהם קאי. אבל קושטא דמלתא דליכא קפידא בהכי דהכי אורחיה דקרא בדבר שאין בו רוח חיים. ורש"י ז"ל דחק לתרץ בפרשת נגעים מפני שהם באדם שיש בו רוח חיים וגם הנגעים בעצמם יש בהם חיות אבל בדבר שאין בו רוח חיים ליכא קפידא. וכן ראיתי במסרה וז"ל ומן סוף סדרא דערייתא עד סוף סיפרא הוא בר מט"ו היא וסימנהון והיא שפחה זימה הוא: והיא תראה גלתה נדה מהלכת היא בתרומת עצרת היא שבת היא והאבדתי את הנפש ההיא נקבה אחזתם. יובל היא תלתא בעניינא וכו' וכל הפרשה כתובה בוא"ו וט"ו מינייהו קרינן היא וחד מינייהו היא אחזתם ודברים פשוטים הם כי אין לנו לעזוב תורת אבותינו וכל הספרים והמסרה מפני דעתו של החזקוני והנלד"כ: