שו"ת רדב"ז/שלה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זקן וקנה חכמה נשוא פנים בנן של קדושים כמהר"ר יוסף. שאלת ממני אודיעך דעתי על יין שהניחו אותו באוצר ובלילה נכנסו גנבים וגנבו מן היין אם הוא מותר בשתייה או לא כי יש מי שרוצה להתיר:

תשובה כשהייתי אני באסכנדריאה אירע מעשה כזה ולא הנחתי שימכרו אותו לישראל ולא מהטעם שכתב כ"ת שכתב סבור שלא התיר רבינו משה ז"ל אלא משם הגאונים ז"ל ואיהו לא ס"ל והא ודאי ליתא במחילה מכבודך חדא שהרי כתב פכ"ט מהלכות שבת לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כך אנו מורין בכל המערב ע"כ: והא בהא תליא שכל יין שאין ראוי לנסך על גבי המזבח אין מקדשין עליו ואינו נאסר במגע העכו"ם ותו דכתוב בהגהה במצרים נהגו לתת דבש ביין ובודאי שעל פי הרמב"ם נהגו כן. וממקומו ג"כ הוא מוכרע לפי גרסת כל הספרים שלנו וכן היא בכל הספרים המדוייקים הורו גאוני המערב וכו' ואפילו לפי גרסת ספר כ"ת נראה שסוף הלשון שכתב ומותר לשתותו עם העכו"ם לשונו של הרב ז"ל הוא והדבר ברור שזו הוראה היא סברתו. אבל אין דרכי לסמוך על סברא זו לפי שכל האחרונים ז"ל מחו לה אמוחא והביאו ראיה מן הירושלמי דגרסינן התם יוצאין בקונדיטון ויש בו דבש ופלפלין ולדידן לא הוו מלתא דרבנן כי חוכא ואטלולא דלכולא מלתא חשבינן ליה כיין:

אבל לדעת הרמב"ם ז"ל הדבר ברור שאין לקדש עליו ומיהו אי הוי פסידא טובא במכירתו לעכו"ם הוה סמיכנא עליה דהרמב"ם ז"ל וגאוני המערב חדא דאתריה דמר הוא ותו דהתורה חסה על ממונם של ישראל אבל נתברר אצלי דליכא פסידא ומשום הכי אסרתי כשבא המעשה לידי ולכן אל תתמה על הבחור שהתיר כי לדעת הרמב"ם ז"ל התיר וכיון דאתריה הוא אינו בר עונש ועיין בתשובות ריב"ש ז"ל סימן ק"פ ותמצא שכתוב סברת הרמב"ם ז"ל וכתב כבר דחו הוראה זו כל האחרונים: ואי איתא שאין זו סברת הרב ז"ל עדיפא מינה היה לו לכתוב שאין הרב מודה להוראת גאוני המערב אלא ודאי כך היא סברת הרב ז"ל ולפיכך איני רואה שיהיה המתיר חייב שום עונש כיון דאתריה דמר הוא. והנלד"כ: