שו"ת רדב"ז/שלא
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו הדיינים בזמן הזה דנו בארץ ישראל שאינם מכירין בלשון הלועז שמעמידין תורגמן ודנין להם והא תנן במכות שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:
תשובה גרסינן עלה בגמ' הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן רבא מידע הוה ידע מאי דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא ידע. ופשטא דהך עובדא משמע דבעדים איירי דתנן דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ועלה מייתינן הך עובדא משמע דהנך לעוזי סהדי הוו דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י תורגמן. וטעמא רבה איכא דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וע"י תורגמן לא תוכל להזימה שיכחיש את התורגמן ויאמר אני לא כך אמרתי אבל בבעלי דינין לא שייך טעמא דהזמה וגם לדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ותו דהא לדעת רוב הפוסקים אין אדם שולח עדותו בכתב לב"ד ואלו טענותיו אדם שולח לב"ד בכתב ודנין על פי טענותיו וכן דעת רוב מפרשים דהך עובדא דלעוזי עדים הוו דהא כתבו בשם ה"ר יוסף הלוי ז"ל דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלים בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד ואמר שכן היה דן רבו הריא"ף ז"ל וראיה מההיא דגרסינן בירושלמי בפרק כ"ג גבי הא דתנן דכ"ג דנין אותו וממנה שליח הגע עצמך שנתחייב שבועה ואנטלר מי נשבע פירש בתמיה אלמא אי לאו משום עסק שבועה מצי למנויי שליח וכן כתב בעל הערוך ור"ח ז"ל ולפי דבריהם הא דאמרינן בסוף פ"ק דמכות הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא וכו' ההיא בעדים אבל בעלי דינין שומעין אפילו מפי השליח:
וכן כתב הר"ן ז"ל פרק שבועת העדות ואע"ג דקאמר דאתו לקמיה דרבא ומשמע דאתו לדינא לאו דוקא אלא דאתו לאסהודי קמיה דרבא. הרי לך לפי שיטה זו דיפה סמכו הדיינין לשמוע טענות מפי התורגמן אבל לפי בעלי השיטה האחרת ומכללם הרמב"ם ז"ל שפירש הך עובדא דלעוזי בבעלי דינין פכ"א מהלכות סנהדרין קשה על מה סמכו וי"ל דאפילו לפי שיטה זו שלא תהיה סנהדרין שומעת טענות מפי התורגמן מדרבנן בעלמא הוא דהא קרא בעדים משתעי דכתיב על פי שנים עדים אלא דרבנן אמרו אף טענות הבעלי דינין לא יהיו מפי התורגמן והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ועובדא דרבא הי' שם חכמים אחרים מכירין יפה בלשון הנהו לעוזי ומש"ה פריך והא תנן שלא יהיה סנהדרין שומעת מפי תורגמן והו"ל לרבא לשדורינהו גבי מי שמכיר לשונם ומשני רבא נמי מידע הוי ידע מאי קאמרי ואהדורי הוא דלא ידע אבל היכא דליכא מאן דידע לישנא דהנהו לעוזי שומעין טענותיהם מפי התורגמן כיון דלא שכיח כולי האי ואיכא פסידא לבעל דין לא גזרו רבנן. ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא תורגמן כלל שומעים טענותיהם ע"י רמוזות ותנועות ודנין עליהם וזה דוקא לדיני ממונות אבל דיני נפשות אין דנין לא ע"י רמיזה ולא ע"י תורגמן דלמא לא הבינו יפה כוונתו וכן התורגמן דלמא לא הבין ונמצאו הורגין נפש שלא כדין אבל לגבי ממון הפקר ב"ד הפקר אבל לגבי עדות ממון יש לדון דלמא הא דתנן דבר אחר שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן לאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא דקרא לדרשא קמא קאתי וכן הוכחתי בתשובה אחרת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ב' וצריך לישתדל ולבדוק ולחפש וכו' ומשמע דלכתחלה צריך אבל לא לעיכובא וכיון דלא הוי מן התורה איכא למימר דהיכא דאפשר אפשר אבל היכא דלא אפשר לא אפשר כגון דליכא חכם שיכיר לשון העדים אז מעמידין להם תורגמן והוי כאילו הם בעיר אחרת שכתב ר"י בשם ר"ת ז"ל ששולחין עדותם בכתב לב"ד ודנין ע"פ אותו עדות ואע"ג דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם כיון שמכירין עדותן לית לן בה הכא נמי לא שנא כיון שהעדים לפנינו והתורגמן אומר מפיהם הוי עדות שפיר כיון דלא אפשר בלאו הכי. ולפי שיטה זו הדבר ברור אצלי שמקבלין עדות ע"פ תורגמן בעדות ממון אם אין שם דיין שמכיר לשון העדים. אבל לפי שיטה האחרת שאין משלחין עדותן ע"פ כתב ואין עושין ע"פ אותו עדות הדבר צריך לי עיון אם מקבלין ע"פ תורגמן או לא ומסתברא לי דכיון דאי איפשר אלא ע"י תורגמן מקבלין חדא דהוי שעת הדחק וכדאי הם ר"י ור"ת לסמוך עליהם בשעת הדחק: ותו דבשלמא גבי שולחים כתב ידם אפשר למצוא תקנה שיקבלו העדות במקום העדים וישלחו קבלת העדות לב"ד וכן מעשים בכל יום. אבל בנ"ד כיון דליכא תקנתא כלל סומכים לדון ע"פ תורגמן כדי שלא להפסיד לבעל דין. וכ"ת איהו דאפסיד אנפשיה דאוזיף ליה קמי סהדי לעוזי דליכא מאן דידע לישנייהו. הא ליתא דהא ניחא הלוואות הודאות גזילות וחבלות מאי איכא למימר וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' עדות וז"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה וכו' ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה שצריך להעיד בפיו בב"ד או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדינין והאיום שמאיימין עליו ע"כ:
וכיון שזה ראוי להעיד בפיו אלא שאין אנו מכירין לשונו שפיר דמי ע"י תורגמן והרי הם שומעין דברי הדיינין והאיום מפי התורגמן והא דתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן ועובדא דרבא דלעוזי דמייתינן עלה איירי בדאיפשר ע"י דיין אחר המבין אבל אם אי איפשר לא בשביל כך יפסיד זה דינו והכל חוזר אל הכלל דלא הוי איסור תורה אלא דרבנן גזרו שלא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן שלא ישמע ב"ד טענות של שקר מפי התורגמן ופעמים שהנתבע אינו מעיז פניו בפני בעל חובו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז עכ"ל הריא"ף ז"ל בתשובה וזה הלשון מורה ג"כ דהוי מדרבנן הילכך במלתא דשכיחא גזור רבנן במלתא דלא שכיחא שלא ימצא מי שיכיר לשון לועז אלא תורגמן זה ובמלתא דאיכא פסידא לא גזור רבנן וע"י שליח איכא למיחש למה שכתב הריא"ף ז"ל אבל בנ"ד שהוא עומד לפני בעל חובו לא מעיז אפילו ע"י תורגמן וכ"ש לגבי סהדי דלא משקרי כיון שאין נוגעין בדבר ומיהו רמיזא גבי עדים ליכא דבהגדה תליא מלתא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ואם יש שם ג' שמכירים אותו יקבלו העדות וידונו הדיינים על פי אותה עדות: ואם אין שם ג' ולא דיין שיכיר הלשון בזה אני אומר שמקבלים העדות ע"פ התורגמן ותו לא מידי:
והנראה לע"ד כתבתי: