שו"ת רדב"ז/שטו
שאלת ממני אודיעך דעתי על מקצת בני אדם שיש להם חולי הטחורים וזב מהם דם תמיד ואגב דם יוצא ג"כ ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע חזק מאד כפי המקום אשר יוצא ממנו לפי שיתהוו בפי הטבעת כמין מורסות ויתפתחו ויוצא מהן ליחה סרוחה ויאריך הזמן מה תקנה יש לבעלי החולי הזה בענין התפלות וק"ש ותלמוד תורה וברכות הנהנין וכל דבר שבקדושה ואי איפשר לעשות לו תקנת נקיות כי לעולם הוא שותת ממנו בלי הפסק:
תשובה בעלי החולי הזה אנוסים הוו ופטורים מק"ש ומן התפלה ומכל הברכות ומכל דבר שיש בו קדושה כל זמן שהליחה הסרוחה שותתת מהם כיון שהוא ריח רע שיש לו עיקר ובמקום הזוהמא נפיש עיפושא ועדיף משאר ריח רע ובתנאי שאין לו תקנה לבטל זה הריח כאשר בא בשאלה דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש ופרישו לה בפי הטבעת ואע"ג דצואה על בשרו מותר לקרות ק"ש במקומה נפיש זוהמא והכי פריקו לה בגמרא וא"כ הדבר ברור שריח רע זה נפיש עפושה וחמיר טפי. ותניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולין ולא כנגד אשפה שריחה רע ואם היה שם מקום גבוה וכו' וכן לתפלה וריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא ק"ש והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לא בא לדחות מהלכה אלא צואת חזירים וכלבים אבל שאר מילי דברייתא הלכתא נינהו דמסייעי ליה לרב חסדא מינה ואף על גב דאיכא מאן דפסק כרב הונא שמיד שיכלה הריח קורא ק"ש ואין צריך ד' אמות ממקום שכלה הריח בנ"ד לא נפקא מינה שכל מקום שהוא הולך ריחו עמו: ותנא אחריתי היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר ולא מיבעיא למאן דפריש ממתין עד שיכלו המים ממקום שנפלו אלא אפילו למאן דמפרש עד שיכלו המים מלהיות שותתין:
וא"ת למה לא חששו למים שעל ברכיו ושבבגדיו. ותירצו שמן התורה אינן אסורים אלא בשעה ששותתין כדאמרינן לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד בלבד וכיון דשארה לא הוי אלא מדרבנן די כשיתרחק ד' אמות ממקום שנפלו בקרקע ואותם שבבגדיו ושעל ברכיו מעט הם כיון שאין יוצא מהם ריח רע לא גזרו ומותר עכ"ל רבינו יונה ז"ל. הרי לך דבנ"ד איכא תרתי שאין יכול להתרחק ואפי' תימא שהוא דבר מועט הרי יש לו ריח רע. ועוד תני' היה עומד בתפל' ונתעטש ממתין עד שיכלה הריח ומתפלל וכתב עלה הרמב"ם ז"ל וכן לתלמוד תורה. וגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' זעירא נבלה שנסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות וכתבה הטור וכ"ש נ"ד דסרחון יוצא מגופו:
כללא דמלתא אם הפחה בעלמא נקרא ריח רע שיש לו עיקר כ"ש זה וכיון שהוא ריח רע שיש לו עיקר חזר להיות כבית הכסא ובית פנימי של מרחץ ואפילו הרהור אסור ואעפ"י שכתבתי דבעל חולי זה אנוס הוא ופטור לא תטעה שהרשות בידו לומר דבר של קדושה אלא הרי הוא אסור בכל דבר שיש בו קדושה עד שיכלה הריח ואפי' יעבור זמן מרובה שהרי הדברים ק"ו אם התחיל באחת מכולם פוסק כ"ש שלא יתחיל. וז"ל הרא"ש ז"ל מי שבריא לו שאינו יכול לעמוד בעצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ולא שיתפלל בלא גוף נקי ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ודינו כשכח ולא התפלל שחרית שמתפלל מנחה שתים ואם יראה לו שיכול לעמוד בעצמו בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבה לק"ש ויברך עליהם דכיון דאנוס הוא יכול להפסיק ולהניח ע"כ. ותניא היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אסי ואיתימא ר' חנינא בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד לפני האלהים ואם התפלל תפלתו תועבה. וכתבתי זה ללמוד שאפי' אם היה איפשר לסתום פי הנקב לפי שעה ולבטל הריח כיון שכל שעה צריך לנקביו ומצטער הרי זה אסור להתפלל ואפילו יכול לעמוד על עצמו כדי פרסה נהי דאין תפלתו תועבה מ"מ לכתחלה לא יתפלל. וגדולה מנ"ד אמרינן בפרק הדר וכתבה הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות תפלה וז"ל גדולי החכמים לא היו מתפללין בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עיפושו מפני שריחו רע אעפ"י שהמקום טהור ע"כ:
הילכך איני רואה תקנה לבעלי חולי זה אלא על ידי תשובה ולא יסמכו לומר שהן יסורים של אהבה דליתא כיון שמבטלין אותו מכל דבר שבקדושה ואם אין שם ריח רע כלל צריך לדקדק ולראות אם יוצא הדם או הליחה מהמעי אי איפשר בלא צחצוחי צואה והוי כצואה במקומה ונפיש זוהמתה וצריך לרחוץ יפה יפה עד שלא ישאר באותו מקום זוהמא כלל ואעפ"י שנפל על ברכיו או על בגדיו מותר בכל דבר שבקדושה דלא עדיף ממים שותתין לו על ברכיו ממתין עד שיכלו ופרישו לה כיון שכלו אעפ"י שהם על בגדיו ועל ברכיו כיון שהוא דבר מועט ואין בו ריח רע מותר לקרות ק"ש ולא עדיף נמי מצואה על בשרו דמותר כיון דלא נפיש זוהמא. ואם אין יוצא מהמעי אלא מפי הטבעת הרי זה כדם מגפתו וכליחה היוצאת ממכתו דמותר לכל דבר שבקדושה כיון שאין שם ריח רע ואפי' בשעה ששותת ויורד מותר. וא"ת במה יודע אם הוא מהמעי או מפי הטבעת. אם יוצא בקושי דרך דחייה בסירוגין הוי מן המעי ואם שותת ויורד תדיר מעצמו הרי זה מורה שיש מכה או מורסא בפי הטבעת וממנה שותת ואין בזה בית מיחוש כלל והכל חוזר אל עיקר אחד והוא לראות אם יש בדבר השותת ריח רע או לא שאם יש לו ריח רע אין לו תקנה כלל עד שיוסר הריח ואם אין לו ריח רע יש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם הוא מפי הטבעת אין צריך תקנה דהוי כדם מכתו. והנראה לע"ד כתבתי: