שו"ת רדב"ז/שט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה משלוניק. באשה שנשאת לראובן ולא נתרצית לינשא לו עד שנשבעו אחיו של ראובן שאם ח"ו ימות בלא זרע שיחלצו לה שכך היו נוהגין באותו המקום ובכלל השבועה שילך היבם למקום היבמה לחלוץ לה בתוך ג' חדשים למיתתו: ומת ראובן בלא בנים והלך שמעון אחיו למקום היבמה ואמר לה הריני באתי לקיים המוטל עלי והיבמה אמרה בקרוב מזה המקום יש מדינה גדולה ובה חכמים הרבה נלך לשם לשלוניק והיבם אומר כבר באתי לכאן למקום שהייתי מחוייב איני רוצה להטריח את עצמי יותר כיון שיש כאן קהל ובעלי תורה והיא הלכה לה לשלוניק ועברו הג' חדשים והוא תובעת אותו לחלוץ כפי שבועתו והוא אין רוצה אלא לייבם להקים לאחיו שם על נחלתו ונותן בה שתי טענות ואומר כי בשעת מיתת אחיו הפצירו בו שיגרש את אשתו ולא רצה אלא שיעשו מה שהוא ראוי מן הדין והוא מתחלה לא נשבע אלא שחשב שזה רצון אחיו אבל כיון שראה שאין רצון אחיו אלא שתתייבם אשתו הוי שבועה בטעות: עוד טען שכבר עשה מה שמוטל עליו ובא בתוך ג' חדשים והיא הלכה לה וכיון שעברו הג' חדשים שהוא פטור מן השבועה ורוצה לייבם:

תשובה הדבר ידוע דאיכא פלוגתא דתנאי ואמוראי ורבוותא קמאי ובתראי ובתראי דבתראי אי מצות חליצה קודמת או מצות ייבום ואפי' בזמן הזה איכא כמה אתרי דנהיגו לחלוץ ולא לייבם ומעשה היה בקנדיא ופסקו שם דמצות חליצה קודמת ושאלו את פי והוכחתי בראיות ברורות וחזקות דמצות ייבום קודמת ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה שיהיה הנשבע לחלוץ נשבע לבטל את המצוה כי כמו שזו מצוה זו מצוה הילכך חלה השבועה על היבם וכופין אותו לחלוץ שהרי אינו יכול לייבם דנמצא עובר על שבועתו ומה שטען שהיתה שבועה בטעות לאו כלום הוא מכמה טעמי חדא שכיון שהשבועה היתה לתועלת האשה שלא תהיה זקוקה ליבום לא מצי למימר שבועה בטעות היתה דאי לא תימא הכי כל הנשבע לחבירו לפרוע יטעון שבועה בטעות היתה דלא אמרינן שבועה בטעות אינה שבועה אלא בשבועת ביטוי. א"נ הנשבע לחבירו לפרוע לו כך וכך ונמצא שלא היה חייב לו כלום אבל בנ"ד שלא רצתה האשה לינשא לו אלא על תנאי זה הדבר ברור שאין יכול לטעון טענת טעות. ותו שאין אני רואה בכאן טעות כלל אפי' לדעתי דילמא בשעה שנשא אותה היה סובר כדעת האומרים מצות חליצה קודמת ואח"כ חזר בו ואמר מצות יבום קודם ואין בכאן טעות דבשעה שנשבע שפיר נשבע לחלוץ שכן היתה כוונת אחיו ואפילו היה אומר בחייו בהדיא איני רוצה שיחלוץ אלא שייבם אין שומעין לו:

ותו דאין אני רואה בדבריו חזרה כלל הוא לא רצה לגרש אלא שיעשו לה מה שראוי מן הדין והדין הוא שיקיים שבועתו ויחלוץ לה. ותו דאפילו לא היתה השבועה לתועלת האשה ולדעתה אלא שבועת ביטוי לבד חלה ואין יכול לבטלה דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרי"ד מי שנשבע לעבור על דברי סופרים הן בקיומן הן בביטולן שבועת ביטוי חלה עליו ואע"ג דאני כתבתי בתשובה בשם הריטב"א ז"ל שאין שבועה חלה לבטל דברי סופרים בקום עשה והבאתי כמה ראיות לזה מ"מ בנ"ד כ"ע מודו דחלה השבועה דאין כאן מצוה מדברי סופרים לייבם יותר מלחלוץ שהרי לא אמרו אלא מצות יבום קודמת. ואפי' אם תרצה לומר דאיכא מצוה מדברי סופרים לייבם יותר מלחלוץ כיון שהוא בשב ואל תעשה חלה השבועה לכ"ע:

וא"ת הרי כתב הרמב"ם ז"ל שהנשבע להתענות בשבת לוקה משום שבועת שוא משמע דאפילו בשב ואל תעשה לא חלה שבועת ביטוי כבר תרגמה הרשב"א ז"ל דס"ל לרב דאסור להתענות בשבת מן התורה הוא והביא ראיה ע"ש אלא דמשום האי טעמא לחודיה היה איפשר להתיר לו ע"י פתח וחרטה אבל כיון שהשבועה היא לתועלת אשה אין מתירין לו אלא מדעתה ואפילו אם עברו והתירוהו שלא מדעתה איכא פלוגתא אם מותר או לא. ודעתי הוא שאינו מותר וכבר כתבתי על זה בתשובה אחרת דבשלמא היכא דעשה עמו טובה לבד כגון משה עם יתרו או צדקיהו עם נבוכדנצר וליכא דררא דממונא אלא כבוד בעלמא ניחא דאם התירוהו בדיעבד מותר אבל מי שלוה מחבירו מעות ולא רצה להלוותו עד שנשבע לו לפרוע לזמן פלוני ילך אצל ג' הדיוטות ויתיר שבועתו ונמצא זה מפסיד ואתה נועל דלת בפני לווין ועל כן קרוב אני לומר דאפילו החולקים יודו. אלא שריב"ש ז"ל מתשובתו סימן קפ"ו משמע דמשוה אותם ובנ"ד אפילו עברו והתירוהו אינו מותר וטעמא דמסתבר הוא דהא אית לה צערא דגופא להיות צרה לחברתה ועדיף האי מדררא דממונא ואיפשר דאפילו ריב"ש ז"ל מודה בכיוצא בזה שאם התירוהו שלא מדעתה אינו מותר דאם לא כן תשאר עגונה כל ימיה שהיא לא תרצה להתייבם והוא לא ירצה לחלוץ ומ"מ אפילו לדעת המקילים כל ב"ד שנזקקין להתרה זו ראוי לעונש גדול ולייסרו שנותן דמי מלחמה בשלום פוק חזי מה אירע בסנהדרין שהתירו שבועתו של צדקיהו ועליהם כתיב ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. ומה שטען שכיון שעברו הג' חדשים שהוא פטור מן השבועה הא בורכא הוא וכי מפני שעבר הזמן נסתלקה השבועה והרי בכל שעה קאי בעמוד וקיים שבועתך וזה פשוט יותר מביעתא בכותחא נהי נמי שהוא פטור כל זמן שלא באת האשה אל המקום אשר היתה שם בתחילה שהרי השבועה היתה שיבוא תוך ג' חדשים למקום היבמה וכבר קיים תנאו ובא אבל השבועה שנשבע לחלוץ עדיין במקומה עומדת שאם תבוא האשה אל מקום היבם חייב לחלוץ לה כדי לקיים שבועתו ותו דקביעות זמן ג' חדשים לטובת האשה כדי שלא תתעגן ואנן ניקום ונימא שאם עברו ג' חדשים מתבטל השבועה ותתעגן יותר אלא ודאי אפילו עברו הג' חדשים השבועה במקומה עומדת:

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפילו בלא שבועה נמי חייב לחלוץ לה וכופין אותו על כך דכיון דמנהג המדינה הוא שנשבע אחי החתן שאם ימות אחיו בלא זרע שיחלוץ ליבמתו כל הנושא אשה סתם על דעת מנהג המקום הוא נושא אותה ומנהגם הכי משמע דקבלו עליהם דעת האומרים מצות חליצה קודמת הילכך כופין אותו לקיים מנהג מקומם ומשום דלא איצטריכא השתא להאי טעמא איני מאריך בראיות אבל למאי דאתיא עלה הדבר פשוט דכופין אותו לקיים שבועתו ולחלוץ ומרוב פשיטות הדבר אני חושד שלא כך היה המעשה ולא סיימוה קמאי ואימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה וטעם הפוטרים אותו משבועתו כדי שאוכל להשיב על מתכונת הדברים: