שו"ת רדב"ז/שח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בהאי קרא דלא תענה על רב ודרשינן ביה לא תענה על רב דהיינו המופלא שבדיינים וקשיא טובא וכי אחד מן הסנהדרין שראה את המופלא טועה בדין ומזכה או מחייב לא יוכל לחלוק עליו ולא עוד אלא שאם חלק עליו עובר בלאו והא כתיב מדבר שקר תרחק:

תשובה אין אזהרה זו על הקטן שלא יחלוק על הגדול בדין אלא עיקר האזהרה היא על הגדול שלא יתחיל ויאמר דעתו תחלה כי שמא יפתח בחובת הנדון ושאר דייני הסנהדרין הקטנים ממנו לכבוד המופלא שבב"ד שפתח לחיוב לא יוכלו לחלוק עליו תחלה כי שמא רצונם להפך בזכות הנדון לפיכך יתחילו מן הצד כי שמא לאחר שישמע המופלא טענות הראשונים אשר טענו לזכות הנדון יחזור ויהפך בזכותו אעפ"י שבתחלה היתה כוונתו לחובה מיהו אם רצה הקטן לחלוק ולענות על הרב הרשות בידו. ושיעור הכתוב כך הוא לא תתחיל לדבר כי שמא לא יענה על רב ונמצא מתחייב שלא כדין והאזהרה היא על הגדול ודוק ותשכח. וכן כתבו בשם רבינו דוד ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל:

וא"ת דהא תנן בדיני ממונות מתחילין מן הגדול ולפי זה צריכין אנו לומר דהכא בדיני נפשות איירי והלא קרא איירי בדיני ממונות נמי דכתיב לנטות דבעינן ב"ד נוטה אפילו בדיני ממונות למאן דאית ליה הכי בריש סנהדרין. וי"ל דקרא איירי בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות אבל הך דרשא דלא תענה על רב לא איירי אלא בדיני נפשות משום דבעינן ושפטו העדה והצילו העדה. א"נ דכתיב על רב וקרינן על ריב וסתם ריב הוי דיני נפשות. ואיכא תנא דס"ל דכולי קרא בדיני נפשות דבעינן בהו ב"ד נוטה אבל בדיני ממונות לא בעינן ב"ד נוטה והנל"ד כתבתי: