שו"ת רדב"ז/רצז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי למה אין נוהגין לברך זמן על הריח הטוב המתחדש משנה לשנה כגון התמד חינא ואליסמין ואלנרגיס והורד למאן דס"ל דעיקר נטיעתו לריח ולא למרקחת:

תשובה לא יפה הם עושים אלא ראוי לברך עליהם זמן למר משעת ראייה ולמר משעה שהוא מריח בו שהוא זמן הנאתו דומיא דשאר פירות אע"ג דהרואה פרי אמרו לאו דוקא פרי הראוי לאכילה אלא ה"ה פרי העשוי להריח דכי היכא דאיכא הנאה באכילת הפירות הכי נמי נהנה בריח הטוב דמהאי טעמא תקנו ברכה על הריח וה"ה והוא הטעם בברכת זמן דמאי שנא. ולא לכל דבר המתחדש מברך זמן אלא נקוט האי כללא בידך כל דבר שהאדם נהנה בו ותקנו ברכה על הנאתו מברך עליו זמן. וטעמא כיון שנתחדש דבר שעתיד ליהנות בו לבו של אדם שמח בראייתו תדע שהדבר תלוי בשמחה דקי"ל הקונה כלים חדשים צריך לברך זמן ונתנו בו כלל כל שהוא שמח בו אפי' חלוק ואפי' טלית ואם אין שמח בו אפי' כלי חשוב אין מברך עליו הא למדת שהדבר תלוי בשמחת הלב. וא"ת כיון דקי"ל דקול ריח ומראה אין בהם מעילה משמע דאין בהם הנאה וכיון שאין בו הנאה למה יברך: ל"ק דליטעמיך גם ברכת ההניה לא יברך אלא מאי אית לן למימר דהא דלית בהו מעילה משום דלית בהו מששא אבל הנייה אית בהו דאמרינן על פסוק כל הנשמה תהלל יה: אי זהו דבר שהנשמה נהנית בו הוי אומר זה הריח וכתיב ומתוק האור משמע שאדם נהנה מראיית האור וכתיב כי קולך ערב כל הני אע"ג דלית בהו מששא מ"מ הנייה אית בהו ועל הנייתן מברכין:

וכבר הוכחתי בתשובה אחרת שאם הריח תפוח או וורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש. ומה שאמרו אין מועלין בהן היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטרת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטרת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה. וא"ת כיון דברכת זמן אינה באה בחיוב אלא רשות דילמא לא תקנו אותה אלא על הפירות הראויים לאכילה לא על הדברים העומדים להריח דמהאי טעמא כתב הרשב"א ז"ל דאין מברכין זמן על הבוסר אלא עד שיגמר הפרי לגמרי ל"ק דבוסר עיקר נטיעתו לענבים אבל הני עיקר נטיעתן להריח ואם באנו לחלק בין הנאת אכילה להנאת הריח איפכא מסתברא שזה הנאה לנשמה וזה הנאה לגוף אלא שקולים הם ויבואו שניהם והרוצה לחלוק עליו הראיה. ומה שלא הזכירו בהדיא זמן על הריח משום דחד טעמא היא וכדכתיבנא ואני רגיל לברך זמן בשעה שאני נהנה מהפרי ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שראוי לברך בשעת ראייה והכי משמע לישנא דרבנן דאמרו הרואה פרי חדש אומר וכו' מ"מ אני סומך בזה על דעת החולקים לפי שפעמים הרבה אני רואה הפרי המתחדש בחוץ ואיני מוכן לברכה ותו דבשעת הנייתו יש בו שמחה יתירה ולפיכך אני כולל אותה אחר ברכת ההניה כדאשכחן גבי סוכה: