שו"ת רדב"ז/רצה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאל החכם השלם כה"ר יוסף ן' לב משלוניק על מה שכתבתי בתשובתי על ענין מי שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי ואמרתי דהויא מקודשת ודאי דלא גרע מנתן לה סתם דקי"ל דהויא מקודשת ודאי כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכתבתי שם כי זה הטעם נתחדש אצלי לפי שלא בא בשום קונדריס מאותם אשר באו משלוניקי והיה הדבר קשה בעיני החכם הנזכר ותיקן אותו במה שקשה ממני וז"ל ותמיה אני איך חשדתנו גבירנו ומורנו שנתעלם דבר זה ממנו ואני כתבתי בפסק זה שנתים ימים וז"ל הפסק וצריך אני לגלות אזן המעיין בתשובת המרדכי בסוף גטין וז"ל מאורע א' אירע בבחור אחד היה מדבר עם יהודית להלוות לה מעות על קרס של כסף והראה לה הקרס ואחר כך אמר לה תרצי להתקדש בו אתננו לך עד ופליאה דבר זה בעיני מה אילו שתק ואמר לה לשם קדושין מהני כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה דהא פסקינן כר' יוסי דאמר היה מדבר עמה על עסקי קידושיה וכו' ויראה לע"ד שיש טעות סופר בזאת התשובה דמה שאמר תרצי להתקדש בו והסופר השמיט מלת לי כי איך אפשר דמדבר עמה על עסקי קדושיה בסתם בלי שיפרש שהיא רוצה לקדשה לעצמו דהוו קדושין משום הכי והלא כשהוא נותן הקדושין ולא אמר לי הויין ידים שאינן מוכיחות אלא ודאי שהוא טעות שנפל בספרים עכ"ל החכם הנזכר:

תשובה במקומי אני עומד ואומר שאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי שהיא מקודשת ודאי דלא גרע מנתן לה בשתיקה דק"ו הוא השתא בזמן שנתן לה בשתיקה דליכא גלוי מלתא אם הוא לשם מתנה או לשם קדושין וליכא גלוי מלתא אם מקדש אותה לעצמו או לאחרים אמרינן שהיא מקודשת לזה הנותן מפני שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה כ"ש היכא דאמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי דהויא מקודשת לזה הנותן. וא"ת אעיקרא דדינא פרכא דמפני שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה בשתיקה ידעינן ודאי דלאו לשה מתנה יהיב לה אבל אכתי ידים שאינן מוכיחות נינהו דמאן לימא לן דלעצמו מקדשה והחכם שהקשה קושיא זו על הרי את מקודשת ולא אמר לי לא דקדק יפה דהא מצי למימר וליטעמיך היה מדבר עמה ונתן לה בשתיקה אמאי מקודשת לזה אלא מאי אית לך למימר דמשום דהיה מדבר עמה הויין ידים מוכיחות דלדידיה מקדשה וכ"ש כשאמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי:

וטעמא דמלתא דכיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה סתם ולא אמר לה פלוני שלחני לקדש אותך אין לך ידים מוכיחות מאלו וידים מוכיחות קי"ל דהויין ידים והיינו הלשון של ההגהה במרדכי ומי גרע מאלו שתק ולא אמר לה לשם קדושין מהני כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה דהא פסקינן כר' יוסי וכו' ומי שאומר שיש טעות בזה הלשון טועה בעיוני הוא שהרי אמר בהדיא וז"ל אח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אני אתננו לך התחילה לשחק וחזר ואמר לה והרי הוא לך לשם קדושין ממש בזה הלשון אמר לה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי בזה הקרס ע"כ וא"כ איך איפשר לומר שהסופר השמיט מלת לי ושהמקדש אמר מלת לי והלא על מלת לי באים לדון ואם היה המקדש אומר מלת לי איך היה מה"רר נתן מורה בה להתירה אלא ודאי לא אמר מלת לי ומשום הכי היה רוצה להתירה פשטא דשמעתין דקי"ל דידים שאינן מוכיחות נינהו ולא אסיק אדעתיה שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ועל זה כתב החולק ופליאה דבר זה בעיני ואפילו אם תרצה לפרש דפליגי. דמהר"ר נתן היה סובר דגרוע לשם קידושין מנתינה בסתם מה שהוא רחוק מן השכל מ"מ לבר פלוגתיה שומעין דאמר כהלכה וכסברא דאין לחלק ביניהם. וכן כתב בעל התשובה בעצמו וז"ל ואם יש עדים שדבר תחלה על עסקי קדושיה אעפ"י שלא פירש בשעת קידושין שקדשה צריכה גט דשתיקה בשעה שדבר עמה ונתן בידה הוי שתיקה דבשעת מתן מעות ומקודשת אבל אם לאחר הקרס דבר עמה ושתקה וקבלתם אז אינם קידושין ודאי אבל צריכה גט מספק ע"כ. הרי לך בהדיא ששאלו ממנו על מעשה שאמר לשם קידושין ולא אמר לי והשיב ז"ל מנתינה בשתיקה משמע דשוין הם ומקודשת ודאי ז ו ראיה גמורה למה שכתבתי בתשובת הראשונה ולא ראיתי אז תשובה זו ומרוב פשיטות הדבר בעיני לא בקשתי ראיות. וכן נראה בהדיא מתשובת הרשב"א ז"ל סימן תשע"ד ראובן שנתן ללאה כסף ואמר לה הרי אני נותן לך לקדושין ולא היו מדברים על עסקי קדושיה והוא לא אמר לה תהא לי מקודשת והשיב ז"ל שאינה מקודשת ומיהו יש לחוש להחמיר. וטעמא שלא היו מדברים על עסקי קדושיה אבל אם היו מדברים על עסקי קדושיה היתה מקודשת ודאי אע"פ שלא אמר לי. וכן משמע מלשון הרמ"ה ז"ל שכתב אם קדש אשה תחלה קדושין גמורים ואמר לאחרת תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקדושיו הא קמן דקדושי הראשונה בפני השנייה הוי כמדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לאחרת תהא מקודשת הויין ידים מוכיחות ואף על פי שכתב וחוששין לקדושיו לאו דוקא חווששין אלא מדינא מקודשת א"נ משום דלא פסיקא ליה אם נתינת הקדושין לראשונה בפני השנייה הוי כמדבר עמה על עסקי קדושיה אבל במדבר עמה ממש ואמר לה תהא מקודשת פשיטא ליה ז"ל דהוי מקודשת ודאי. וז"ל הטור אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה הוו ודאי קדושין ע"כ. והרי זה ממש כמו שכתבנו ודברים ברורים הם לא היו כדאי להטריח הקולמוס עליהן אלא שההכרח לא ישובח ולא יגונה כי החכם הנזכר נקבעה סברא זו בדעתו כל כך עד ששיבש לשון המרדכי חנם ואין ראוי לשום חכם לשבש הספר אלא אחר רוב העיון והבירור:

וא"כ מה שתמה החכם איך חשדתי אותו שנתעלם דבר זה ממנו ודאי נתעלם כיון שלא בא בקונדריסו ואם אמת הוא כדבריו שלא נתעלם ממנו נפלאתי הפלא ופלא איך טעה בעיונו ובדברי הפוסקים והטעה את הספר ואני חשדתי אותו כמתעלם והוא החשיד עצמו כלא יודע אבל זו רעה חולה ועל זה אמרו שגגת תלמוד עולה זדון: