שו"ת רדב"ז/רפח
שאלת ממני על ראובן שמשכן ביד שמעון כלי הקדש אם יכולין הקהל להוציא מידו בלא דמים:
תשובה אם שמעון הכיר שהם כלי הקדש ואפ"ה משכנם לו מוציאין מידו בלא דמים דאין אדם מוכר ולא ממשכן דבר שאינו שלו ולא שייך למימר בכה"ג עשו תקנת השוק ונפקא מינה שאפילו לא היו כלי הקדש אלא של איניש דעלמא ויודע שמעון בבירור שאין אלו שלו מוציאין מידו בלא דמים. אבל אם אין יודע שהם של אחרים בזה אין מוציאין מידו בלא דמים אפי' של הקדש לפי שכל המטלטלין בחזקת מי שהם בידו וכן פסק הרמב"ם בראובן שלמד [עם] בנו של שמעון ושמעון נתן לו ספר של הקדש בעבור שכירות הלמוד שיכול המלמד לעכב הספר ולמשכנו ולמוכרו בעבור שכירותו והקהל יתבעו משמעון (לפטור) [לגבות] הספר מיד ראובן ע"כ: ובודאי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא היה מכיר ראובן שזה הספר הקדיש הוא שאם היה מכיר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ומוציאין מידו והוא יעשה דין עם מי שמשכנו אצלו וברור הוא:
ולענין ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור כל השבוע כולו נקרא עם הצבור כיון שהתחילו לקרותה במנחה בשבת. וראיתי מי שכתב מיום ראשון ואילך אבל בשבת אפילו אחר המנחה לא יצא כיון שבאותו יום קראו הפרשה שעברה ע"כ. ואיני רואה לזה טעם כי מאחר שהתחילו לקרותה למה לא תהיה אז זמנה ואי לאו דמסתפינא אמינא דהכי עדיף להתחיל אותה אחר המנחה כדי שלא יהיה מקום למקטרג כדרך שאמרו שקורין בראשית ביום שמחת תורה סמך לסיום התורה ומזה הטעם אני רגיל לסמוך שתי הקריאות ואפי' בברכה איני מפסיק ביניהם וכל שכן שאין ראוי להפסיק בקדיש: