שו"ת רדב"ז/רעט
שאלה מרודוס על פסק אשר פסקו שני בעלי תורה בצוואת ש"מ וז"ל אחר שסדר דבריו וחלק שחלק אמר שאר כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי לבנו הנז' ואמו תהא אפטרופוסית כל ימי חייה ולית מי שימחה בידה ואה ח"ו יפטר הנער לא יוכל שום יורש לתבוע מאשתו אם הנער הנז' כל ימי חייה שום דבר אלא בשעת פטירתה תחלק היא הנכסים כמו שתרצה ע"כ. ושוב מת הנער וקמו היורשים וערערו ובאו לפני ב"ד ופסקו וז"ל הפסק אחרי אשר שמענו טענות כ"ר וכ"ר פלוני שטוענים על פלוניתא אלמנת פלוני מה שנ"ל בדין הוא שהנכסים שהניח פלוני בעלה תהא אלמנתו שולטת ואפטרופוסית עליהם כמו שצוה בעלה אמנם תתן חשבון לבנותיה או לחתניה התובעים בעד נשותיהם לדעת כל מה שיש בידה ממעות ומטלטלין וקרקעות ויטילו חרם בפניה אם נתנה לאיזו מן הבנות איזו מתנה אחרי מות בנה ואם נתנה יחזירו המתנה לידה וכן החובות אשר הם ביד איזה קרוב שראוי לירש ויש חשש שמא היום או מחר יכפור או יחזיק במה שבידו יוציאו המעות שביד הקרובים ויתנום לאחרים להרויח כמנהג או הקרובים יתנו משכונות ביד האלמנה או ערבים טובים כדי שיהיו הנכסים בטוחים ולא יחזיק כל אחד בהם וכן ישביעו לאלמנה הנז' שבשום זמן לא תתן שום דבר לשום אחת מהבנות אם לא שתתן לכל א' בהשואה מפני שהיא אפטרופא לבד ואין יכולת בידה לתת מהנכסים למי שתרצה זה נלע"ד פלוני פלוני. תשובה איברא שאם היה הפסק דין בסתם הייתי אומר בדרך פשרה פסקו כן כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולא הייתי משיב על זה דבר דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי אבל לפי שראיתי שכתבו מה שנראה לנו בדין וכו' משמע דמן הדין פסקו ולפיכך הוכרחתי לכתוב על השאלה ולברר כי מה שפסקו אינו מן הדין לא כולו ולא מקצתו ונראה שרצו לדמות נ"ד לההיא דאמרו בירושלמי עלה דאשה שתפסה ככר זהב למזונותיה אין מוציאין מידה ואמרינן עלה דאמרינן לה חוי מה בידיכי והא ודאי לא דמיא דהתם איירי באשה דעלמא אבל אשה שעשאה בעלה אפטרופא לא שמענו מעולם שאומרים לה ב"ד דבר דאי לאו דקים ליה דאשה מהימנא הוא לא הוה מני לה אפטרופא. וכ"ת דטעמייהו משום דאפסדה נכסים א"כ היה להם לסלקה לגמרי או למנות אפטרופוס אחר עמה אבל מתוך הפסק משמע דלא מפסדא מידי שהרי אמרו שישאר הכל בידה הילכך מה שפסקו שתתן חשבון לבנותיה וכו' אינו נכון כלל חדא כיון שהיא אפטרופא ותו דעברו על דברי המת שצוה ולית דימחה בידה. וכתב ה"מ בעוד הנער קיים אבל אחרי מות הנער יכולין לשאול ממנה חשבון הא ודאי ליתא שהרי אמר כל ימי חייה ולא תלה הדבר בחיי הנער אלא בחייה. גם מה שפסקו שיטילו חרם בפניה וכו' שמא לחרמו של ים נתכוונו שהיה להם לפרש מנכסי בעלה וכי אין אשה אלמנה יכולה לתת מתנה מנכסיה כגון מנכסי נדוניתה או מנכסי מלוג שלה או ממה שקמצה מעיסתה וכיוצא בדברים אלו שזכתה בהם בשעת מות בעלה אעפ"י שלא נשבעה שבועת האלמנה ומודה אני שאינה יכולה ליתן מנכסי בעלה כלום בחייה עד שעת פטירתה ואם נתנה אינה מתנה עד שעת פטירתה ואה תרצה להחזיר המתנה הרשות בידה ואם תרצה שתהיה המתנה פקדון עד שעת פטירת' ובאותה שעה תקיים המתנה או מבטל' שהרי צוה שלא ימחה אדם בידה וא"ת א"כ תוכל ליתן מתנות לאחרים ולעשות בנכסי' מה שתרצה כדמשמע פשט לשון הצוואה שכתוב בה תחלק הוא הנכסים כמו שתרצה הא לא קשיא דקי"ל לעולם אומדין דעת הנותן או המצווה ולא היתה כוונת המצווה שתתן היא הנכסים לאחרים שאין ראוי ליורשו דאין אדם מניח בניו ונותן לאחרים. גם לא היה דעתו שיחלקו היורשים הנכסים בחייה. אלא שהוא תהיה מכנסת ומוציאה כל ימי חייה ולית דימחה בידה ומזה הטעם אני אומר שאם רוצה שיהיו המעות ביד מי שהם קרובים או רחוקים אין מוחין בידה אם לא שראו ב"ד שהיא מאבדת הנכסים וכאשר כתבתי למעלה. גם מה שפסקו שישביעו לאלמנה שלא תתן לבנות אלא בהשואה וכו' קרוב אני לומר שהיא שבועת שוא לפי שאני סובר שיכולה למעט לזו ולהרבות לזו כפי מה שתרצה ובלבד שיהיו יורשי בעלה שאם הכוונה שתחלוק בשוה מה צורך לכתוב מה שתרצה אלא כוונת המצווה היתה כי הנכסים יעמדו בחזקתה כל ימיה ובשעת פטירתה תחלק הנכסים לבנות כפי הזמן ההוא איפשר תהיה א' ענייה וא' עשירה ולפיכך תלה הדבר בדעתה וברצונה כפי זמן פטירתה וזה פשוט מאד לכל מי שרוצה להודות על האמת ואפי' לפי דבריהם שבועה כזו להבא לא ראיתי אלא בשבועת ביטוי או בשבועות שבין אדם לחבירו אבל שבועת הדיינים להבא לא ידענא מה היא עד שיבררו בעלי הפסק מנא להו:
כללא דמלתא אשה זו אין מוציאין מידה ולא שואלין ממנה חשבון ולא תתן דבר מנכסי בעלה אפילו ליורשים אלא בשעת פטירתה תחלק הנכסים ליורשי בעלה והחלוקה תהיה כפי רצונה וזה משמעות הצוואה כפי מה שבא בשאלה: