שו"ת רדב"ז/רעג
שאלת ממני מאי איכא בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור דכיון דנפקי מתרי קראי משמע דמשכחת זה בלא זה גם לישנא לא משמע דחדא מלתא נינהו:
תשובה תרי מילי נינהו ומשכחת להו זה בלא זה כיצד טעם כעיקר בלא איסור מצטרף להיתר כגון שיעור פרס מן ההיתר שקבל מן האיסור טעם כל כך גדול כאלו היה נמחה בו ממשו של איסור כזית האוכל כזית בשיעור אכילתו חייב ואעפ"י שאין בו ממשו של איסור כלל אלא מטעמו וזהו טעם כעיקר בלא היתר מצטרף לאיסור שהרי אלו אכל מקצת פרס זה אינו חייב נמצא שאין ההיתר מצטרף לאיסור. היתר מצטרף לאיסור בלא טעם כעיקר כיצד כגון שנתערבו חצי זית שומן וחצי זית חלב שהאוכל כזית זה חייב אעפ"י שאין בו מטעמו של איסור אבל בטעמו של איסור כיון שאין בו מגופו של איסור לא היה חייב. הרי למדת שאיפשר לומר היתר מצטרף לאיסור אפילו למאן דלא ס"ל טעם כעיקר ואיפשר לומר טעם כעיקר אפי' למאן דלא ס"ל היתר מצטרף לאיסור מיהו טפי חמיר טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור דלכ"ע לית להו היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשי' וטעם כעיקר אית להו בין לרבנן בין לר' עקיבא בכל האיסורין כדמוכח סוגיית אלו עוברין ואפילו לפי סוגיית גיד הנשה לדעת התוספות טעם כעיקר בכל האיסורין מדאורייתא ולדעת רש"י ז"ל טעם כעיקר בכל שאר האיסורין מדרבנן אבל אין היתר מצטרף לאיסור בשאר האיסורין לחוש בו כאלו אכל שיעור שלם אלא תליא בפלוגתא דר"י ור"ל באוכל חצי שיעור. ונ"ל בטעמו של דבר דבשלמא טעם כעיקר ראוי להחמיר בו שהרי נתפשט האיסור בכל השיעור שהוא אוכל וחזר הכל חתיכה דאיסורא אבל היתר מצטרף לאיסור האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולא אכל שיעור שלם מן האיסור. אבל בקדשים משום דחמירי היתר מצטרף לאיסור: