לדלג לתוכן

שו"ת רדב"ז/רסו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שהפקיד אצל שמעון צרור קטן חתום ופשע בו ונגנב ראובן אומר מלא מרגליות היה ושמעון אומר אינו יודע מה היה בו כי צרור היה שיש מי שרוצה לדמותה לההיא דירושלמי דההוא דאפקיד גבי חבריה שק צרור וגו' וכתבה הריא"ף ז"ל סוף פרק המפקיד והרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות שאלה ופקדון:

תשובה לא דמיא להך כלל דהתם אפילו נאמר שהיה מלא סוגין שוין מיהא שוה פרוטה והוי מחוייב שבועה מן התורה ומתוך שאינו יכול לישבע נוטל אידך בשבועה אבל הכא שמא עפר או אבנים היה מלא שאינו שוה פרוטה ונמצא שלא חייב עצמו בכלום ולא נתחייב שבועה ואין שכנגדו נשבע ונוטל ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא אודעיה מה אית בגוויה דלינטריה נטירה מעליא הילכך כיון דאיכא למימר שהצרור עם מה שבתוכו לא היה שוה פרוטה נמצא שלא חייב עצמו בכלום בשאמר איני יודע וישבע שאינה ברשותו וכולל בשבועתו שאינו יודע ששוה הכיס עם מה שבתוכו שוה פרוטה ונפטר. וחילוק כזה להרב הלוי ן' מיגש וז"ל אם תשאל כיון שאלו אמר ברי לי שסוגין היה מלא לא היה חייב שבועה אלא הסת כדין טענו חיטין והודה לו בשעורים עכשיו שאמר שמא יהיה זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע הסת שאינו יודע ונפטר. ותירץ הוא ז"ל כשאמרו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור לא אמרו אלא דוקא בשאינו מודה לו בודאי משום דבר ולפיכך נשבע שאינו יודע ונפטר אבל כיון שהוא מודה שחייב לו ואינו יודע מה הוא אין אומרים ישבע שאינו יודע ויפטר אלא נשבע הלה ונוטל. וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל אף הכא בנ"ד אינו מודה לו בכלום כיון דאיפשר דליכא פרוטה בהודאתו ועיקר הדין של הירושלמי דבר של תימה הוא דלא היה לו לנפקד לידע מה היה בכיס דמלתא דשכיחא הוא שאדם מפקיד אצל חבירו שקין וכסין מלאים ואינו יודע מה יש בתוכן אלא שתקנו חכמים גבי מפקיד שישבע ויטול כמו שתקנו גבי נגזל וכו' הרי אתה רואה דעיקר הדין תקנה הוא והבו דלא לוסיף עלה. והכי משמע נמי מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל וכן כל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים אנו יודעים וכו' ומדקאמר איני יודע כמה דמים אני חייב משמע שאם לא נתחייב בודאי בדמים פטור שהרי לא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע:

כללא דמלתא הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דחייב פחות משוה פרוטה לא הוי חיוב תדע שהרי אם היה אומר אני יודע שהיה הצרור מלא עפר שלא היה שוה פרוטה היה פטור אפילו משבועה דאין כאן הודאה ואין כאן ממון השתא דאמר איני יודע שמא עפר או אבנים היה מלא נשבע שאינו יודע ופטור: