שו"ת רדב"ז/רסב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דאמר עולא בפ' העור והרוטב דבר תורה עור אדם טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטוחין וק"ל דלא אשכחנא בשום דוכתא דחשו חכמים למלתא דלא שכיחא ודבר זה אינו מצוי כלל ואפילו עכו"ם היו מרחיקים דבר זה:

תשובה קושיא חזקה היא זו והתוספות הקשו עוד וז"ל ואע"ג דעור כל אדם אסור בהנאה ואסור לעשות מעורו שטוחין. ותירצו מ"מ לא הוי גזרו רבנן משום הך חששא אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא ע"כ: והשתא קשיא טפי כיון דאביו ואמו חמירי טובא כ"ש שלא יבוא לעשות דבר זה וה"ל מלתא דלא שכיחא ולא הוה להו למגזר. עוד הקשו המפרשים מאן דלא חייש לכבוד אביו ואמו לא חייש נמי לטומאה ותירצו דלטומאה חייש כדי שלא יפרשו אחרים ממנו ומשום הכי חמירא להו טומאה מכיבוד אב ואם. והרמב"ן ז"ל תירץ דעור אביו ואמו משום חיבתן מפשיטן. ומקיימן בידו לספוד עליהן והוא שוטחן לפניו ויש בו איסורא משום מלין מת ואינו קוברו ובזיונא נמי הוא וה"ק גזרה שמא יפשיט עור קרובים לספוד עליהן ויבוא לאחר זמן לעשות מהם שטוחין או הוא או אחר שנושאן ואינו מכיר בהן שהם של אדם ע"כ:

ולפי שטה זו היה ראוי שיאמר שמא יעשה אדם עור בנו יחידו שטוח שיותר מצטער אדם על בנו יחידו מעל אביו ואמו אלא משום דאיכא בזיונא טפי נקיט לה באביו ואמו. והנכון אצלי בזה דעור האדם מועיל לפעולת הכישוף כדתניא בגמרא לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ואל תתמה שהרי קרקפלי של רבי ישמעאל מונח בראשי מלכים וכתב עלה רש"י ז"ל קרקפלין עור ראש אדם מת וזה למכשפות במלחמה ע"כ הרי לך בהדיא כי עור המת מועיל לעשות בו כישוף להנצל ממכת חרב וכיוצא בו מכל מה שיהיה העור קרוב לאדם תהיה פעולתה יותר חזקה ואין לך קרוב לאדם יותר מאביו ואמו כי מהם תכונת איבריו ופעולה זו היתה נמצאת בזמנים קדמונים והיו אומרים כי אין זה בזיון כל כך כיון שכוונתם לינצל בזכות אבותם ובעורותם ואותן עורות היו שוטחין אותן בפני הנכנסים והיוצאים או בפני הבאים כנגדם לינצל מהם וכן תמצא עד היום במעשה הסגולות והשמות צריך להראות אותם למי שרוצה לינצל ממנו ואז תפעול הסגולה פעולתה ולכן גזרו עליו טומאה כדי להפריש בני אדם מן המעשה הרע הזה והשתא ניחא שלא היו חושבין שיש בזה בזיון אבל מן הטומאה היו נזהרין. וניחא נמי דמשום עור כל אדם אע"ג דאסור בהנאה לא היו גוזרין לפי שאין פעולתו חזקה כדפרישנא ולא שכיח. וניחא נמי דאע"ג דעור כל אדם אסור בהנאה היו חושבים שאין בפעולה זו הנאה שלא היו שוטחין אותן לישב עליהם אלא להצלה בעלמא היו שוטחין וגזרו עליהם טומאה ונמנעו מן המעשה ההוא כדי שלא יתרחקו מהם בני אדם כנ"ל: