שו"ת רדב"ז/רנח

מעשה היה שהיו כמה יהודים וישמעאלים בספינה גדולה ורוב האנשים והסחורות היו בחדר שהיא תחת המקום שדורסים בו בעלי הספינה והמלחים ואין מקום פתוח אלא פתח א' בדלת שממנה עולים ויורדים ויהי סער גדול בים ונהפכה הספינה דרך צדה והתחילו המים ליכנס בה והיו מקצת יהודים וישמעאלים למעלה ופתחו היהודים הפתח של השוטא שהוא החדר הנזכר ודברו לאחיהם והמה בוכים ומתחננים לאל ומתודים בבכיה זה עם זה כי היו רואים המות בחדרם ומיד נהפכה הספינה דרך צדה ואותם שהיו למעלה נפלו בים והיו שטים סביבותיה עד שעלו על דפנותיה והיו שם עד חצי שעה והספינה נטבעה מעט מעט עד שנטבעה במקומה שהכביד משאה שבתוך החדר ולא נודע מקומה איה והאנשים אשר היו למעלה שטובים ללכת לספינה הקטנה הנקרא בטל ורובם נטבעו וקצתם עלו לספינה ובכללם נמלטו שני יהודים בספינה הקטנה ואחד מהם הגיע פה והגיד מה שכתוב למעלה ושכל האנשים שהיו למעלה שלא השיגו לספינה הקטנה נטבעו שם והיו רואים אותם שטים על פני המים ובכללם שנים או ג' יהודים והגידו כי יצאו מתים לאי שיאו אבל היהודים שבתוך החדר אמרו כי מיד בהכנס המים לספינה נראה להם שמתו כי לא היה להם דרך לצאת משם שנהפכה הספינה ונטבע עד התהום דרך פניה ולא ראו שום איש לא ישמעאל ולא יהודי מהעומדים למטה שיצא לא חי ולא מת. ונפל מחלוקת בין חכמי צפת תוב"ב אשר שם בא המעשה אם נשותיהם של אותם שהיו בחדר אם דנים אותם כמים שאין להם סוף או לא ורצית לדעת מה עמדי:

תשובה הנה הגיע לידי קונדריס המתיר וראיותיו ומה שהקשה עליו האוסר ומה שתירץ המתיר ולאהבת הקיצור לא אעתיק דבריהם אבל אגיד עיקר מה שיש לדקדק בדבריהם והעולה מהם ודעתי בהם וע"י כך יתברר הכוונה בע"ה. אמר המתיר כתב המרדכי בסוף יבמות תשובה הר"ר אליעזר מורדון דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר אסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר וכו' הרי שיש מקום וחיוב על חכמי הדור לכוין ולהשכיל אפי' במים שאין להם סוף ע"י חזקות מוכיחות שנטבע ע"כ ועל זה סמך המתיר להתיר ע"י חזקות ואומדנות בנ"ד ואע"פ שכתב שלא הביא הך תשובה אלא ללמוד ממנה שמוטל על חכמי הדור לכוין ולהשכיל בענין המאורע מ"מ לא נוכל להכחיש כי על אותה תשובה יסד הוראתו ולא יפה עשה שהרי לא הסכימו עמו כל חכמי הדור כאשר מפורש במרדכי. עוד כתב ולא ממנו לבד יוכל האדם ללמוד שהוא חייב לחפש בהיתר עיגונא שהרי חז"ל חשו לתקנות עגונות והתירוה בעד א' ועד מפי עד וכו' וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וז"ל וכן אתה רואה כמה קילות הקלו חכמים וכו' וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר ע"כ. ואוסר כתב על זה דלאו רבותא הוא להקל עד כאן. ואני אומר אם מודה למתיר בהקדמתו יפה עשה להקל אבל קושטא דמלתא דאין זו הקדמה אמתות דלא מקילינן בגופא של עדות והכי איתא בהדיא בפרק יש בכור וכן כתבו התוספות ז"ל בכמה מקומות ושאר המפרשים והשתא ומה אם בגופא של עדות לא מקילינן כל שכן בעובדא גופא דלא מקילין ולא אזלינן בתר אומדנות תדע דהא ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים או מגוייד או צלוב או חיה אוכלת בו או נפל למים שאין להם סוף כיון שלא העידו עליו שמת אף על פי שרובן למיתה אין מעידין עליו שאיפשר ניצול אפילו באיפשרי רחוק וכ"ש בנ"ד שהוא איפשר וקרוב שיצאו דרך הפתח של השוטא לתוך המים. וגדולה מזו אני סובר שהוא מוכרח כיון שלא נהפכה הספינה פתאום לגמרי אלא מעט מעט היו המים נכנסים לתוכו המים בעצמם הוציאו אותם מתים או חיים ואפי' לפי שיטת המתיר שמחלק בין נפלו למים שאין להם סוף ובין נפלו עליו מים שאין להם סוף הרי נפלו למים שאין להם סוף. ומה שאמר העד ששהה שם חצי שעה ולא יצא אדם מאותם שהיו בתוך החדר שכלם מתו שם אומדן דעתא הוא וכן פירש בעדותו שנראה לו שמתו ואיפשר שיצאו מתחת המים למקום רחוק והוא לא ראה אותם ואפילו במקום שאומר מת בהדיא אמרינן דאמר בדדמי כ"ש שהעד בעצמו אמר כמדומה לי שמתו ולכן תמהתי מאד על המתיר שהתיר בודאי מה שאמר העד בנראה לי שמתו. וזה כמו עשרים שנה היה מעשה ביהודי שהיה בתוך ספינה והיו שלשלאות קשורים ברגליו והשלשלאות תקועות בדף הספינה ונשברה הספינה בלב ים אבל לא ראו שנפל בתוך המים ובא מעשה לפני חכמי קנדיא והיה בהם מי שמפריז על המדה דהוי ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא ושלחו דבריהם לחכמי מצרים וגם אני נמניתי עמהם דאם נשאת לא תצא דספיקא דרבנן היא וראיתי מי שעלה על דעתו לומר שתנשא לכתחלה כיון שהיו רגליו קשורות בדופני הספינה ולא הסכימו חכמי הדור דאיפשר הוא דניצול באיפשרי רחוק כגון שנעקרה הדף מן הספינה ורכב על הדף וניצול וכ"ש בנ"ד שהפתח פתוח ויצאו מלמטה למקום אחר. ואומר אני דאפילו מי שהתיר באותו מעשה מודה בנ"ד ואעפ"י שאני העליתי בתשובה אחרת דהיכא דאיכא לפרושי עובדא להתיר ואיכא לפרושי להחמיר אהדרינן אאנפי דשריותא ה"מ היכא דאיכא סהדותא דמת או נהרג אבל כיון דליכא סהדותא דודאי מת כנ"ד לית לן לעשות אומדנות מדעתינו לומר שמת:

והוי יודע שאפילו היה העד אומר ודאי מת לא הוה סמכינן עליה לדעת הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו עד שיאמר קברתיו כיון שאין מזכיר שם המת וטעמא משום דאמר בדדמי שהרי טביעת הספינה עדיפא וקרוב למיתה מהמלחמה ואמרינן דלא מהימן משום דאמר בדדמי כ"ש הכא. ובמאי דכתיבנא לעיל דהיכא דאיכא סהדא דמסהיד דמית אזלינן בתר אנפי דשריותא מתרצינן דקשו מתנייתא אהדדי וכל מאי דאיתמר בגמרא עלייהו בפרק האשה בתרא תנן אין מעידין אפי' ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו ונפל למים שאין להם סוף:

וממאי דאיתמר עלייהו משמע דמהדרינן אאנפי דאיסורא משום חומרת אשת איש וחשש ממזרות ולא מקילינן ביה מידי משום עיגונא. ומהתם נמי משמע איפכא דתנן מעידין לאור הנר ולאור הלבנה ומשיאין על פי בת קול ומעשה באחד שעמד על ההר וכו' ומהני מתנייתא וממאי דאיתמר עלייהו משמע דהדרינן אאנפי דשריותא כדכתב הרא"ש ז"ל בתשובה וא"כ קשיין אהדדי. אלא מאי אית לך למימר דהנך כולהו איירי בדליכא סהדותא דמית אלא דמספקא לן עובדא היכי הוה וקמ"ל דאע"ג דאיפשרי רחוק הוא שיחיה אין מעידין עליו אבל היכא דאיכא סהדותא דמית אפילו עכו"ם המל"ת אזלינן לקולא ומהדרינן אאנפי דשריותא ומקילינן משום עיגונא דאיתתא ואפילו בגופא של עדות בתחלתה לא מקילינן דגרסינן בפרק יש בכור ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים וכו'. ומתרצינן שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן. ופרכינן ומי החמירו בה והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה. ומתרצינן כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ע"כ. ומסוגיא זו מודעא רבא להאי הודאה:

ועוד אני רואה הכחשה בדברי העד כי הדבר ברור שאותם שנכנסו בתוך הספינה הקטנה היו בורחים לנפשם כדי שלא יכנסו בה הרבה בני אדם ויטבעו כולם ומיד הם מתרחקים מהספינה ואיך איפשר שיבחון באותם השטים על פני המים אם יהודים או ישמעאלים ואם הם מאותם שהיו על הספינה או מאותם שהיו בתוך החדר אין זו אלא נבואה או אומדנא. עוד שהוא מעיד שנהפכה על פניה וזה מורה שהוא היה מהראשונים שברחו לנפשם לפי שאי איפשר לשכל לסבול שאם היתה נטבעת מעט מעט דרך צדה כנראה מעדותו שאמר שעלו על דפנותיה א"כ אי זה דבר הפך אותה על פניה א"ת הרוח לא נשאר בה גובה שישלוט בו הרוח ואם גלי הים הרי היו עוברים עליה אלא ודאי דרך צדה ירדה אל התהום כי המשא אשר בתוכה הכביד על צדה עם כובד המים שנכנסו בה וכן אמרו העכו"ם אשר היו בתוכה כי דרך צדה נטבעה ולא למדנו מעדות של זה אלא שפתח החדר היה פתוח והוא טעם להחמיר ולא שאני אומר שאם היה סגור הייתי מתיר דלעולם אני מחמיר עד שיהיה שם עדות שמתו או שראו אותם מתים לפי שהדבר ברור שהיו יכולין לשבור הדלת ולצאת בר מן דין העד בירר בעדותו שנראה לו שמתו באומדן הלב: ומה שהעיד שלא ראה שיצא אדם מאותם שהיו בחדר הדבר ברור שאין זה עדות להתיר דלא ראיתי אינו ראיה כי שמא מתחת המים יצא והלך למקום אחר ואדרבה מים שאין להם סוף הכי הוו שראה אותו שנפל למים ושהה שם שיעור יציאת נשמה ולא עלה הוו מים שאין להם סוף ואשתו אסורה לכתחלה אבל אם לא שהה שם אסורה מן התורה ואם נשאת תצא וכן נראה לשון הרמב"ם ז"ל וכן האשה שהעמיד לה עד א' שטבע בעלה בים או במים שאל"ס ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא בעדות זו כמו שביארנו ואם נשאת לא תצא ע"כ. ומדקאמר שטבע ולא עלה משמע דשהה שם כשיעור טביעה ולא עלה שאם לא שהה שם כלל אלא שראה שנפל. לים מנא ידע שטבע ולא עלה דילמא עלה מיד והוא לא ידע:

וכ"ת כיון שנפל לים הגדול רובם למיתה היכא דנפל לנהר נילוס שהוא מים שאין להם סוף מי הגיד לו שלא יצא מיד לשפת הנהר כיון שלא שהה שם. וכ"ת שיש חילוק בין ים לנהר דבים בשעה שראהו שנפל הוי דרבנן ואם נפל לנהר אם שהה שם הוי דרבנן ואם לא שהה שם הוי ספיקא דאורייתא. ליתא כיון שהם ז"ל לא חלקו אין לנו לחלק מדעתינו:

ותו דבים גופא יש לחלק בין אם נטבע קרוב ליבשה או רחוק. ותו בבני אדם יש חילוק הבקיאים לשוט או הבלתי בקיאים אלא ודאי לא שאני לן אלא אם ראוהו שנפל אפילו לים הגדול ולא שהה שם כלל הוי ספיקא דאורייתא ואם נשאת תצא דאינו בחזקת מת אלא בחזקת חי. אבל אם שהה שם כשיעור שיעלה ולא עלה הרי הוא בחזקת שנטבע ומת ואשתו מותרת מן התורה אלא רבנן החמירו שמא מתחת המים יצא למקום רחוק וזה לא ראה ולא תנשא לכתחלה: והשתא הוו מים שאין להם סוף כוונתם דמים שיש להם סוף דאם שהו כדי שיעלה ולא עלה מעידין עליו שמת. מים שאין להם סוף בעיא שישהו שם כשיעור שיעלה ולא עלה אבל אם לא שהה אשתו אסורה מן התורה:

וגדולה מזו כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל ואם אינו מעיד אלא שנשברה הספינה לבד זה אינו כלום ואפילו נשאת כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה כמו שניצולים הרבה פעמים ובספינה המוטרפת בים הרי הוא בחזקת חיים לכל דבר ואם נשברה נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדאיתא בפרק כל הגט ע"כ: הילכך לא נפיק מידי ספיקא דאורייתא עד שיעיד שנפל למים ושהה שם כדי יציאת נשמה ואם שהה יצא מספיקא דאורייתא והוי איסורא דרבנן ולכתחלה לא תנשא. עוד נשאו ונתנו המתיר והאוסר בדברי הר"ר אליעזר מורדון זה משיג וזה מציל ומפני שאין משיבין את הארי אחר מותו וגם כי דבריו לא נתקבלו בחייו לא ראיתי להטריח קולמוסי בזה אבל דרך כלל אומר כי לשון הרמב"ם ז"ל אשר כתב ואבד זכרו ונשתכח שמו הוי תיובתיה ובמה שכתב ראבי"ה יש בו די לבטל דבריו. עוד כתב המתיר דדוקא כשראוהו שנפל למים שאל"ס אבל כשבאו עליו מים כי הכא שהיו בתוך החדר ונכנסו המים לתוכה לא הוי כמים שאל"ס ודייק לה מדנקט נפל למים שאין להם סוף או כגון שנשברה הספינה שודאי נפלו למים. והקשה על עצמו מעשה בשני ת"ח שהיו עם ר' יוסי בר' סימאי בספינה וטבעה וכו' ולא קאמר שנשברה. ותירץ דמיירי בספינה שאין לה חדר או שהיו על הספינה במקום שדורסים הספנים. וכתב עליו האוסר באמת אין השכל מצייר דברים הללו דמה לי שנפל למים ומה לי שהמים באו עליו ע"כ. ויפה נשבע כי אני לא נצטייר בדעתי דבשלמא אם היה הפתח סגור היה איפשר לחלק אבל כיון שהפתח פתוח מי הגיד לאותו העומד על דופן הספינה שלא יצא מן הפתח לתוך המים ומפחדו שלא תתהפך עליו הספינה הלך תחת המים למרחוק עד מקום שלא יוכל לראותו וכבר כתבתי למעלה שאפילו היה הדלת סגור לא הייתי מתירין לינשא לכתחלה וכלל גדול הוא שאי איפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב מעידין עליו אבל אם איפשר שיחיה אפילו באיפשרות רחוק אין מעידין עליו כי הני דאמרינן בגמרא כגון שהשליכו אחריו מצודה והעלו ממנו אבר שאי איפשר שינטל מן החי ויחיה או שראו העוף אוכל מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת אבל חוץ מאלו וכיוצא בהם אין מעידין עליו. כ"ש בנ"ד שקרוב הוא לשבור הדלת ולצאת. עוד כתב המתיר וכבר כתבתי בפסק הראשון דנשברה הספינה הוי מים שאין להם סוף אבל נטבעה כה"ג הוי מים שיש להם סוף עד כאן. בדין הראשון חולק הרשב"א ז"ל ובשני חולק עליו השכל וכדכתיבנא וכמשמע מה שהקשה על עצמו:

ומה שתירץ דאיירי בספינה שאין לה חדר. א"נ כגון שהיו למעלה במקום שדורכים הספנים. חצי נבואה היא זאת ולא משמים היא והנה החכם המתיר התיר לכתחלה ואני מגמגם לאסור אפילו בדיעבד מהטעם אשר גמגמו הראשונים היכא שהעכו"ם מל"ת שראו צף על פני המים היאך נתן טביעות עין במים ואעפ"י שזה ישראל ומתכוין להעיד מ"מ לא אוכל לשער שיעמוד על שולי הספינה לראות מי עולה חי ומי עולה מת והספינה הקטנה נחפזת לברוח:

ולפיכך נראה לכאורה שכלנו שוים בעדות זה שידענו שנטבעה הספינה ובעלה של אשה זו בתוכה וא"כ אפילו נשאת תצא שאין כאן עדות שנטבעו הם אלא שנטבעה הספינה כיון שאיפשרי רחוק הוא שישהה בה שיעור יציאת נשמה וכמו שהוכחתי למעלה מלשון והרמב"ם ז"ל:

שוב ראיתי שכתב כן ריב"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והוכיח כן מלשון הרמב"ם ז"ל כאשר הוכחתי אני למעלה וכן נראה דעת האוסר להחמיר אפילו נשאת תצא ולא כן אנכי עמדי אלא לכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כמים שאין להם סוף והטעם כיון שהעיד ששהה שם חצי שעה מצרפינן הני אומדני דכתב המתיר לקיים עדות העד שאמר שלא יצא אחד מהם לפניו לא חי ולא מת אבל אי איפשר דמיא אשפלוה ויצא ממקום אחר ולפי' לא תנשא לכתחלה:

כללא דמלתא מקיימין סהדותא דנטבעו ולא מקיימין דמתו דאמר בדדמי וכן משמע מתוך העדות. עוד איפשר שזה העד היה קל על פני המים ובטוח בעצמו שישיג הספינה הקטנה ועמד שם לראות אולי תתהפך הספינה לצד אחר שכן אירע כמה פעמים וכשראה שנכנסו המים לתוך החדר ולא יצא אדם מתוכה ושהה שם עד שנגמר טביעת הספינה הרי יש בזה שיעור יציאת נשמה אפי' שלא נאמינהו במה שאמר שעולה על שולי הספינה ושהה שם חצי שעה שזה ודאי רחוק הוא דמה יש עוד תקוה מ"מ יש מתחלת טביעת החדר עד סוף טביעת דופני הספינ' שיעור יציאת נשמ' וכל שכן בהצטרפות האומדנות שכתב המתיר. הילכך רואה אני את דברי האוסר לענין שלא תנשא לכתחלה. ואת דברי המתיר לענין שאם נשאת לא תצא. עוד נחלקו על שהלכה האשה ונתקדש' והחכם האוסר שלח להכריז את האשה על שאומר שהתרה בה זה כמה ימים שלא תנשא ועבר' על התראתו. והחכם המתיר תפס עליו כי אין ב"ד חייבין להתרות באשה שטבע בעלה במים שיל"ס שלא תנשא ואני אומר שאם ראו ב"ד שהיא משתדלת להנשא וכ"ש אם יש לה על מי לסמוך לדעתה חייבין ב"ד להתרות בה וכ"ש שאין כאן תפיסה על האוסר שהרי הוא סובר אפילו נשאת תצא ואפילו לדעת המתיר נהי שלא היה חייב להתרות בה מ"מ הרי התרה בה ועברה על התראתו ושפיר עבד דאכריז עלה והריני מקצר ועולה בדברים אלו לפי שאינם עיקר בהוראה. עוד נחלקו כיון שנתקדשה אפילו שלא היה שם הוראת חכם מתיר לא תצא כ"ש שהיו שם שני ת"ח שדעתם להתיר אף על פי שלא נתנו לה רשות שתנשא. והאוסר רוצה להוכיח דוקא אם נשאת לא תצא אבל אם נתקדשה לבד תצא:

ואני אומר הדין עם המתיר שכיון שקדש שוב אין מוציאין מידו לפי הנוסחא שמצא הרשב"א ז"ל בירושלמי והיא זו קדש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו ע"כ:

ואעפ"י שהרמב"ן ז"ל גריס בה קדש אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו על נוסחת הרשב"א ז"ל יש לסמוך. חדא דמים שאין להם סוף איסורא דרבנן היא ואית לן למיזל בה לקולא. ותו דכתב ריב"ש סימן רמ"ב דכיון שיש חילוף בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא אין כופין. ותו דאי מפקת לה שוב לא תנשא ויש לחוש לתקנת עגונות. ותו דאפילו לפי נוסחת הרמב"ן ז"ל לא אמר שכופין אותו להוציא כאשר חשב האוסר אלא שאם בא לימלך אין אומרים לו שיכנוס אלא שלא יכנוס ועדיפא מינה הוה להו למימר כופין אותו להוציא ומדלא קאמר הכי משמע דאין כופין להוציא אחר שקדש. ותו דבספרים שלנו כגיר' הרשב"א ז"ל. ותו דילמא התם אם קדש מוציא לפי שקיים הלעז דהתם מייתו לה עלה דהא הנטען על השפחה ונשתחרר' או על העכו"ם ונתגייר' ה"ז לא יכנוס משמע דמשו' קנס נגעו בה. אבל בנ"ד לא שייך קנס. ותו כיון דמשום קנסא הוא היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא אתמר דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה וטעם זה כתב ריב"ש ז"ל ולמדתי ממנו דסתמא דמלתא קדש הוי ככנס:

והאוסר תפס לו חומרת שתי הנוסחאות למד מגרסת הרמב"ן ז"ל קדש לא הוי ככנס. ולמד מגרסת הרשב"א ז"ל שאם כנס אחר התראה מוציאין מידו ולא מצאתי טעם לדבריו אלא דאזיל לשיטתיה דבנ"ד אפי' אס נשאת ומשום הכי מהדר לאשכוחי טעמא לאסור. אבל לדידי שאני סובר דנ"ד מים שאין להם סוף הוא ואם נשאת לא תצא מהדרינן אאנפי דשריותא מהטעמים שכתבתי שיש בהם נמי שמודה על האמת וכ"ש דריב"ש שהוא בתרא דעתו להקל כמו שמבואר בתשובתו. וכן נראה דעת בעל מ"מ שכתב וזה הנוסח שכתב הרמב"ן אבל הרשב"א מצא נוסחא אחרת וכו' משמע שדעתו כדעת הרשב"א ז"ל. עוד נחלקו על ההתראה לפי שהמקדש הלך אצל המתיר לקחת ממנו רשות לקדש ואמר לו תלך אצל פלוני חכם שגם הוא דעתו להתיר ואם יסכים לתת לך רשות גם אני מסכים והלך אצלו ואמר לו לך אצל החכם של הקהל שלך לקחת ממנו רשות אז יצא בחרי אף וקדש את האשה וקודם לכן התרה החכם של הקהל שלו שלא יקדש ונחלק אם התראה זו היא התראה או לא. ודעתי הוא שאין זו התראה כאשר אבאר בע"ה אם מצד שהתרה באשה החכם האוסר לאו כלום היא כאשר כתב ריב"ש ז"ל סימן רמ"ב וז"ל והיכא דאתרו בה ולא אמרו בו הדבר פשוט שאין כופין אותו כיון שמן הדין האיש מוציא לרצונו והאשה יוצאה שלא לרצונה א"כ כשכופין אותו להוציא משום קנסא ואותו הוא שקונסים ואיך יקנסו אותו מחמת התראה שלה כיון שלא התרו בו עכ"ל. ואם מפני שהתרה בו חכם הקהל שלו ליכא למקנסיה משום הכי דחשב דמשום השלום אמר לו הכי לא מפני האיסור דהא איכא תרי אחריני דאמרו לו שהיא מותרת ומזה הטעם אין התראת המתיר התראה כלום אדם אוסר דבר שהוא מותר לדעתו אלא ודאי מפני השלום אמר לו. וכן נר' מלשון אשר בא בשאלה וז"ל והשיב לו החכם הנזכר כי לא היה נראה לו לתת רשות עד שיסכים החכם של בני הקהל שלו ע"כ. ואף שתאמר שהדבר ספק אין כופין להוציא מספק ולא מפני ספק הנוסחאו' שאין לנו לתפוס קולי הנוסחאות:

וכבר כתבתי למעלה שנוסחת הרשב"א ז"ל היא עיקר לפי דעתי. ולפי גרסתו ז"ל אם התרו בו ועבר כופין אותו אלא מפני שיש לי ספק גדול אם זו התראה או לא דאפילו תימא דהתראת חכם בני קהלו היא התראה הוי חד לגבי תרי שהרי שנים היו המתירים ועליהם סמך הילכך ליכא למקנסיה. אבל התראת החכם המתיר אינה התראה כלל לא מן הענין ולא מן הלשון וק"ל. ומה שכתב המתיר שדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו אחר התראה אין מוציאין מידו מדכתב וכולם אם עברו ונשאו ומשמע ליה אפי' אחר ההתראה לא נתחוור אצלי דעברו משמע עברו על דברי חכמים ואם איתא שזה דעתו של הרב ז"ל בהכרח כשכתב בעל מ"מ שתי הנוסחאות של הירושלמי ומשמע מדבריו שדעתו כדעת הרשב"א ז"ל היה לו לפרש מהו דעת רבינו ז"ל אלא משמע שאין שום הכרח מל' הרמב"ם ז"ל וזה ברור אצלי ואם היה מתברר אצלם שזו התראה הייתי כופה להוציא כדעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דבתראי נינהו וכ"ש שהפירש שעשה ריב"ש ז"ל בגרסו של הרמב"ם ז"ל אינו מוכרח וז"ל ונראה פירושה שכל שכנס לגמרי אין מוציאין מידו ואעפ"י שאמרו לו שלא יכנוס ע"כ:

ויותר קרוב הוא לפרש קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס סתם אין מוציאין והשתא ניחא דלא פליגי נסחי אלא בחדא קדש אי ככנס או לא אבל אם כנס אחר התראה לתרי נוסחי מפקינן לה מיניה וטעמא דמסתבר הוא דכיון דעבר על ההתראה ראוי לקונסו ונמצאו הפוסקים מוסכמים בהתראה:

אבל דעתי הוא שאין זו התראה כלל וכן יש ללמוד מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ב וז"ל ואף אם יאמר השליח לא עברתי על התראת ב"ד כי אחרים התירוה לי לאו כל כמיניה שהדבר ידוע שאין באישיבילייא ובפרובינצייא אדם שיוכל לחלוק על הוראתך אף כי היית אתה מיקל והם מחמירים היה לו לשמוע לך וכ"ש שהם מקילין ע"כ. ותידוק מינה שהחכם המתרה היה ב"ד שבעיר ומפורסם בהוראה שאין מי שיוכל לו אבל בנ"ד חכם קהלו המתרה אינו ב"ד ולא מפורסם שאין גדול ממנו הילכך מצי למימר על חכמים אחרים סמכתי. ותו דאיפשר דהתם משום חומרת אשת איש כיון שהשליח נשאה אחר ההתראה רגלים לדבר דעצת זימה איכא אבל בנ"ד דמים שאין להם סוף רובם למיתה יש להקל כיון שאומר על המתירים סמכתי. וגדולה מזו אני אומר שאפילו היתה התראת האוסר התראה כיון שיש שני בעלי הוראה מתירין אוקי תרי לבהדי תרי וכיון שנשאת לא תצא דמה ראית דסמכת אהני סמך אהני ואע"פ שהמתירין לא כוונו להלכה לפי דעתי מ"מ המקדש עליהם סמך ולא עבר אהתראת ב"ד:

תו איכא טעמא אחרינא שכתב ריב"ש שאף לפי הנוסחא שאומר שכופין כיון דמשום קנסא הוא י"ל דהיכא דאיתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר דחדוש הוא ולא גמרינן מיניה עכ"ל. וכן כל הטעמים שכתבתי למעלה לגבי שקדש הרי הוא ככנס להקל ככנס שייכי הכא זולת חילוף הנוסחאו' שאין לנו לתפוס קולי דמר וקולי דמר וכל שכן לפי שיטתי שאני סובר שאין הנוסחאות חלוקות בענין אם נשאת אחר ההתראה ולכ"ע לא תצא וכדכתיבנא לעיל אלא שאני סובר שאין כאן התראה ואפי' תימא שהוא ספק מספיקא לא כייפינן ואדרבה אית לן למיהדר אאנפי דשריותא:

כללא דהך שקלא וטריא דנ"ד הוי מים שאין להם סוף ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה לא תצא ואם נתקדשה אחר התראת ב"ד קנסינן ליה וכופין אותו לגרש והתראה דידה לאו התראה היא ובנ"ד לא היתה שם התראה ראויה ושלא כדין כפו אותו וחוששני לאשה זו כיון שכפו אותו שלא כדין הוי אנוס ואין הגט גט ואם תנשא לאחר או יבואו עדים שמת בעלה אין מתירין אותה לינשא והלא קדושי ראשון תפסו. ואיפשר שמפני חששא זו אמר החכם האוסר למקדש שיש צד ממזרות מן התורה ולפיכך אמר רוצה אני לגרש ועדיין אני אומר שהוא גט מוטעה שהיום או למחר אם תנשא זו על פי ב"ד אחר או על פי עדות אחרת יאמר אלו הייתי יודע שלא היה חשש ממזרות מן התורה לא הייתי מגרשה ונמצא מקלקלה וכה"ג אמרינן גבי המוציא משום שם רע או משום נדרים:

ואיפשר דמהאי טעמא עמד החכם האוסר וכתב הסכמה שלא יחפש עוד שם חכם אחר היתר אשה זו כאשר בא בשאלה: והחתים בה חכמים ואני תמהתי על הסכמה כזאת וכי אם יבוא חכם גדול מהם וימצא לה היתר או יבוא עדות אחרת מכוון מזה לא יקבלוהו ולא יבקשו לה היתר ונמצא מעגנים אותה בידים וכיוצא בזה לא שמעתי לסתום דלת בפני אשה זו שלא תנשא לעולם ואפילו לפי שיטתו שהוא סובר שאשה זו אסורה לינשא מן התורה מי הגיד להם שלא יבא חכם ויאמר שאין אסורה אלא מדרבנן ואם נשאת לא תצא ומי הגיד להם שלא יבוא עדות אחר והיה להם לפרש אלא יחפש עוד היתר מכח עדות זה. הילכך אומר אני כי הסכמה זו שלא מן הדין היא ואם יביא עדות אחר אני אחפש לה היתר משום עגונא או אם עברה ונשאת לאחר לא אכוף אותו להוציא והנראה לעניות דעתי כתבתי: