שו"ת רדב"ז/רמו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שמכר סחורה לעכו"ם שהיה מרויח בה עשרה דינרין ולקח ממנו מחצית הדמים ובא העכו"ם לתוך ביתו לקחת הסחורה ובא שמעון והביא מהשופט אנשים והוציא את העכו"ם מביתו של ראובן והוליכו לפני השופט וטען עליו שקנה ממנו מאותה סחורה בעצמה וע"י שוחד חייבוהו את העכו"ם לקחת סחורתו של שמעון והוכרח ראובן להחזיר המעות לעכו"ם עוד טען ראובן שאמר שמעון לא תוציא את העכו"ם ואני אקח את שלך לפי שאני מכרתי לעכו"ם ביותר ממה שאתה אומר השיב שמעון אמת הוא אבל פחדתי שלא תקיים דבריך ועתה בא ממון שמעון ליד ראובן ורוצה לעכבו בשביל ההפסד שהפסידו יורה המורה הדין עם מי:

תשובה הדין עם ראובן דכיון שנתן לו העכו"ם מחצית הדמים וכבר בא העכו"ם לתוך ביתו לקחת את הסחורה כבר זכה ראובן באותו ריוח ויש בו משום גזל ועדיפא היא מהך דמצודות חיה ועופת ודגים דהוי גזל מדבריהם דהתם אכתי לא הגיעו לידו אבל הכא כבר לקח מחצית המעות של הסחורה וכבר בא העכו"ם לבית ראובן לקחת אותה והוי כאלו הגיעו לידו ממש ויש בו גזל מן התורה ודמיא להך דאם היה העני מקבץ בידו בראש הזית ומשליך לארץ דהוי גזל גמור: וגדולה מזו אמרו בההיא דמצודה שאם יש לה בית קיבול ולקח מתוך המצודה הרי זה גזלן ומוציאין אותה בדיינים וכן היא בהלכו' ובהרמב"ם ז"ל וכתב בעל מ"מ שהוא מוסכם:

הילכך הדבר ברור אצלי שזכה ראובן באותו ריוח ובא שמעון והוציא את העכו"ם מביתו וע"י כך הפסיד ראובן אע"פ ששמעון לא הרויח אלא שמכר לו בפחות חייב לשלם מדינא דגרמי כי ההיא דתניא ככופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואמרינן עלה היכי דמי אי דמטי ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי חיובי מחייב והכא בנ"ד נמי ברוח מצויה הוא כיון שהוציאו מביתו של ראובן בעל כרחו של העכו"ם וכפה אותו לקנות ממנו בפחות שוב לא יקנה מראובן ביותר. וגדולה מזו אפי' בשב ואל תעשה מתחייב בדינא דגרמי דתנן מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותה הילכך בנ"ד דאיכא תרתי חדא דברי הזיקיה:

ותו דשמעון עשה מעשה בידים הדבר ברור שחייב לשלם מה שהזיקו. ואם יטעון שמעון שלא הזיקו כלום לפי שעדיין לא עשה מכר אם העכו"ם ולא לקח מעות מן העכו"ם על הסחורה אם יש עדים בדבר יבואו ויעידו ואם אין עדים בדבר ניחזי אנן אם יש לראובן מגו כגון שאין שם עדים שתפס משל שמעון כלום מגו שיכול לומר לא תפסתי נאמן לומר כך וכך הפסידני ומעכב בידו. א"נ דאיכא עדים דתפס משל שמעון אבל ליכא עדים שראוהו בידו עתה מגו שהיה יכול לומר החזרתי נאמן לומר כך וכך הפסידני והכל בשבועה:

והוי יודע שבזה המגו של החזרה אני סובר שיש חילוק שאם התפיסה קודם שאירע המעשה אית ליה מגו טוב אבל אם התפיסה היתה אחר שאירע המעש' אין זה מגו טוב דהוי כמגו במקו' עדים דאנן סהדי כיון שיש לו עם שמעון דין ודברים לא החזיר לו עד שיתברר דינו אבל אם אין שם עדים שתפס בכל גוונא המגו טוב. ואם אין לראובן לא ראיה ולא מגו ישבע שמעון שלא היה יודע שעשה מכר עם העכו"ם ושאינו יודע שהפסידו כלום ומחזיר לו ראובן מה שתפס ואע"פ שאין מוסרין שבועה למוסר מ"מ אין זה מוסר שאין מתכוין להזיק לראובן אלא להועיל לעצמו. ואם יביא ראובן עדים ששמעון מוחזק לעשות כך פעמים אחרות מסתברא לי שמעמידין ביד ראובן מה שיש בידו עד שירצו אותו אף ע"פ שאין לו ראיה ולא מגו כיון שהוחזק שמעון מוקמינן ליה אחזקתיה ותו דרגלים לדבר כיון שבא העכו"ם לבית ראובן לקחת הסחורה ודאי קנאה ממנו. ותו שהוא מוחזק בממון שמעון אין מוציאין מידו. ותו דאין ראוי למסור שבועה למי שהוא רגיל לעשות כמעשה זה. ותו דראוי לקנוס אותו כדי שלא יהא רגיל בכך תדע דעיקר טעמא דר' מאיר דדאין דינא דגרמי משום קנסא הוא וקי"ל כוותיה: