שו"ת רדב"ז/רמב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעשה היה בערב הפסח שנמצאת חטה בתוך התרנגולת והתרתי את התבשיל ממה נפשך אם נוהגין כדברי הרמב"ם ז"ל דחמץ שלא בזמנו בכל שהוא הרי הוא סובר שאין משליכין את הבשר לתוך הקדרה אלא במים רותחין ומיד נחלטה החטה במים קודם שתבא לידי חימוץ ונהי דלא בקיאינן בחליטה ה"מ בבצק לפי שהוא ממהר להחמיץ אבל בחטה שהיא קשה בישולה קודם לחימוצה: ותו דהיינו לכתחלה לא בקיאינן אבל בדיעבד מנין: ותו דה"מ להתיר הדבר הנחלק בעצמו אבל שיאסור תערובתו בכל שהיא חומרא כזו לא שמענו ולא ראינו:

ואם נהגו כדברי שאר הפוסקים האחרונים שהתירו להשליך הבשר בקדרה אפילו שהמים פושרין הרי הם הסכימו דחמץ שלא בזמנו אינו אוסר תערובתו בכל שהוא אלא בס' כשאר איסורין ובנ"ד איכא כמה אלפים לבטל החטה והם ז"ל כתבו בהדיא כי משש שעות ולמעלה נמי נקרא שלא בזמנו עד הלילה והעושה כחומרי דמר וחומרי דמר עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך וכל זה אפילו שהגיעה החטה לידי ביקוע אבל אם לא הגיעה בלאו הני טעמי מותרת. שוב היה מעשה בשעורה שנמצאת בגבינה והתרתי הגבינה משום דמי פירות אין מחמיצין כלל וכ"ש חלב דעדיף ואפילו לדעת האומרים דמי פירות חמץ נוקשא הוי הרי נתערב קודם זמן איסורו ובטל: