שו"ת רדב"ז/רמ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני אודיעך דעתי הנותן חמצו לעכו"ם המכירו ע"מ להחזיר אחר הפסח אם עובר בבל יראה ובבל ימצא:

תשובה אם החמץ בבית העכו"ם לא קא מבעיא לך ודאי דהא קי"ל דחמצו של ישראל המופקד אצל העכו"ם מדרבנן הוא דצריך ביעור אבל מן התורה אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו. ואם החמץ בבית הישראל אפילו אמר לו הרי חמץ זה אני נותן לך ע"מ להחזיר עדיין לא זכה בו העכו"ם ופשיטא דעבר על בל יראה ובל ימצא אלא לא משכחת לה לשאלתך אלא כגון שזכה בו העכו"ם וחזר והניחו בבית ישראל. א"נ כגון שהחמץ בבית העכו"ם אם חייב לבער מדרבנן או לא. מסקינן בפרק קמא דקדושין דכל דבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בר מקדושי אשה משום דאשה לא מקנייא בחליפין. וכיון שכן הדבר פשוט דלא עבר אבל יראה ובל ימצא דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אבל לגבי חמץ אסרו דבר זה משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהה במיימוני בהלכות שבת ולא מיבעיא אם הוא בביתו של ישראל דפשיטא דאסור דאיכא למיחש שמא יבא לאוכלו ואע"ג דחמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה הכא איכא למיחש דכיון דדידיה הוה מעיקרא לא בדיל מיניה אלא אפילו בתוך ביתו של עכו"ם אסור משום חומרת חמץ בפסח ומכאן למד מהר"ר ישראל ז"ל דמותר לכתחלה ליתנו לעכו"ם במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו בדבר מועט אע"פ שהעכו"ם מכירו ויודע בו שלא יגע בו אלא ישמרנו לו עד הפסח ויתננו לו דכיון דעיקר מתנה ע"מ להחזיר לא אסרו בחמץ בפסח אלא משום חומרא בעלמא בזמן שנותנו לו בלי שום תנאי שרי לכתחלה וכגון שהוליכו העכו"ם לביתו אבל להניחו הישראל בביתו אסור מטעמא דאמרן לעיל וצריך שיכוין להוציאו מלבו לגמרי שאם לא כן ה"ל חמצו של ישראל מופקד בבית העכו"ם. והוי יודע דאע"ג דחמץ בפסח אסור בהנאה לא אמרו רוצה בקיומו אסור אלא גבי יין נסך לבד אבל בשאר איסור הנאה לא אמרו: