שו"ת רדב"ז/רלט
שאלת ממני ידידי אודיעך דעתי בסוגית אלו טרפות על ענין תרבץ הושט לפי הגירסא הנמצאת בספרים שלנו והעולה מהסוגיא לפי שרבו הדעות בה:
תשובה אמר רב נחמן אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחו כשר. איכא למידק מאי איצטריכא ליה לשמואל לומר דניטל מן הלחי פשיטא דאם ניטל מן הלחי ניטל ובשלמא למאי דפרש"י ז"ל בדאפרוק אפרוקי דהיינו שנפרדו הסימנים זה מעל זה למעוטי הכי הוצרך לומר בניטל מן הלחי ולא שניטל מעל הקנה דאלו ניטל מן הלחי ברובו כשר אבל בכולו טרפה כדאסיקנא אבל אם נפרקו זה מעל זה כשרה לפי שיטה זו. אבל לפי שיטת ר"ח ז"ל מאי טעמא נקט מעל הלחי. וי"ל דטעמא יהיב למלתיה וה"ק לפי המסקנא ניטלו מן הלחי ברובן כשרה אבל בכלו טרפה דכיון שנפרדו זה מעל זה לגמרי הוי כאלו ניטל מן הלחי וטרפה. ותנא תונא וכו' וא"ת הא דמייתי סייעתא מהא מתני' לשמואל הוה ס"ל דכיון דניטל הלחי נתלשו נמי הסימנין וכדפרש"י ז"ל וא"כ תיקשי ליה והא איכא עיקור סימנים. וי"ל לפי שיטת רש"י ז"ל דעיקור סימנים היינו פסוקת הגרגרת והוי בכלל י"ח טרפות אבל ניטלו הסימנים לא נתנה בכלל הטרפות וכשרה כיון דתרבץ הוושט לא מטריף בנקיבת כל שהוא וכמו שהקשו התוספות על רש"י ז"ל. ולפי שיטת ר"ח ז"ל דעיקור סימנים הכי גמירי לה דאע"ג דלא הוי טרפה בשמוטה מ"מ במה יכשר כיון דאינה נשחטת צ"ל דמאן דמייתי מינה סייעתא ידע דשמואל ניטל רובו קאמר והיינו דמייתי סייעתא דניטל הלחי התחתון לניטל רובו דמיא דכי היכי דהכא אכתי איפשר למשחטה ניטל רובו נמי איפשר למשחטה וכשרה אבל נעקרו הסימנים לגמרי משמע ואי אפשר למשחטה ובמה תוכשר. מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנין וא"ת דהכא משמע בכולה סוגיין דעיקור סימנים טרפה ואלו בפ"ק מנינן לה בכלל הלכות שחיטה וכ"ת דכל פיסוק סימנין מהלכות שחיטה הוי אי הכי לחשוב נמי נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת:
תירצו בשם הרמב"ן ז"ל דסימנין שנעקרו ונתלשו שלא בשעת שחיטה טרפה הוי והיינו סוגיין אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבלה וטעמא דמלתא דכל שהם עיקורים מתחלה איפשר לאוחזן בידו בשעת שחיטה ולשחוט כראוי ומש"ה מהניא שחיטה להוציאה מידי נבלה אבל נעקרו בשעת שחיטה אי איפשר שנשחט כראוי ומיהו הויא לה נבלה ואין השחיטה מתירתה ע"כ. ונכון הוא אלא דקשיא הניחא היכא דידע ודאי שהסימנין עקורים אוחזן בידו בשעת שחיטה אבל היכא דלא ידע מאי איכא למימר. ולפיכך אני אומר אחר בקשת המחילה דבסוגיין נמי בתורת נבלה אתינן עלה דמשמואל משמע שהיא מותרת באכילה ואלו עקורת הסימנין אסורה באכילה. והא דפרכינן דמדאמר רבה בר בר חנה סימנין שנדלדלו טרפה ממה נפשך פרכינן בין אם נבלה או טרפה אסורא ושמואל אמר שהיא כשרה אבל לעולם אימא לך דלא קי"ל בהא דאמר טרפה כוותיה אלא נבלה היא כדמנינן לה לעיל בהדי נבלות והא איכא עיקור סימנין הקשו על רש"י ז"ל דמהיכא פשיטא ליה שהיא טרפה כיון דתרבץ הוושט לא הוי כוושט אימא אפי' ניטל כלו כשרה וכו' כדאיתא בתוספות. ואני ק"ל על קושיא זו דכיון דקי"ל פסוקת הגרגרת טרפה איכא למילף ק"ו השתא גרגרת שאינו נפסל במקומו אלא בנפסק רובו אפ"ה אם נשמט ממקום חבורו טרפה וושט החמור שאם ניקב במקומו במשהו אינו דין שאם ניטל ממקום חיבורו שתהיה טרפה אע"ג דאין שיעורו בשיעור משהו מ"מ חמור הוא מן הקנה. וי"ל דאין דנין ק"ו בטרפיות ולא מדמינן זה לזה כלל אבל רש"י אמר לך שאין זה טרפות חדש מידי דהוה אשמוטת הגרגרת והכל בכלל שמוטה הוא. עוד הקשו דקא משני דברובו כשרה אעפ"י דפסוקת הגרגרת תנן ברובו טרפה. תירץ הרא"ש ז"ל דבניטל כולו מדמינן להו אהדדי שפיר אבל ברוב לא מדמינן להו אהדדי דודאי גרע טפי כשנפסק באמצע דלא הדרא בריא אבל כשאינו ניטל ממקום חיבורו אלא הרוב הדר בריא טפי. ולרב פפא קשיא מתני' פרש"י ז"ל קשה מתני' דקתני כשר פי' לפירושו דקתני כשר סתם ולא מפליג בה מידי והיינו דקאמר בשלמא מתני' לרב פפא וכו' אע"ג דסתמא קתני כשר מ"מ איכא לפרושי דאיגום איגומי כי היכי דלא תיקשה לשמואל וכ"ת אי בדאיגום איגומי מאי למימר סד"א כיון שניטל הלחי אין כח בסימן לעמוד ולא משתחיט שפיר קמ"ל. אלא לשמואל קשיא כתב רש"י ז"ל הא דרב פפא משום דאורחיה דתלמודא דהך דמתרצינן לרב פפא היא דקשיא לשמואל ומשום הכי הוה אמינא דה"פ דכיון דקשו מתנייתא אהדדי דקתני ניטל לחי התחתון כשרה וקי"ל עיקור סימנים אסורה בע"כ איכא לתרוצי למתני' כדתריצנא לה אליבא דרב פפא דאיגום איגומי וא"כ תיקשי לשמואל מדיוקא טעמא דאיגום איגומי הא אם ניטל מן הלחי טרפה א"כ תיקשי ליה מהא לפיכך כתב רש"י דלא קשיא ליה אלא הא דרב פפא אבל מתנייתא אהדדי לא קשיין דאיכא לתרוצינהו כדכתיבנא לעיל לדעת מאן דמסייע ליה לשמואל ולא אצטרכינן לאוקומה בדאיגום איגומי. לא תימא כולו אלא אימא רובו. ק"ל כיון דכולו טרפה היכי נקיט שמואל בלישניה שניטל כולו דבשלמא בעלמא איכא למימר דלרובו קרי כולו דבכל דוכתא הרוב הרי הוא ככל אבל היכא שהדין אינו שוה ה"ל לפרושי ומתוך כך אני אומר דמגיהינן מלתיה דשמואל כלומר לא אמר שמואל כולו אלא רובו והכי דייק לישנא דגמרא דקאמר לא תימא כולו וכו' והא אמר שמואל תרבץ הוושט ברובו כך היא הגרסא בכל הספרים אלא שהרשב"א ז"ל כתב שאין זו גרסת רש"י ז"ל משום דקשיא ליה ז"ל מאי קא מדמי ריעותא הנולד בגופו של סימן עם עקירתו ממקום חיבורו וגופו קיים ע"כ. ולפי שלא ראה הרב שפירש רש"י דבר לא בקושיא ולא בתירוץ העביר עליה הקולמוס והכי גריס אלא אימא רובו. והא אמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טרפה ל"ק הא דאקפיל איקפולי הא דאפרוק אפרוקי. ואני קשה עלי למחוק הספרים גם כי התוספות נמי גרסי לה. ותו איכא למידק דסתמא דמלתא רב פפא שמיע ליה האי מימרא דשמואל ואמאי לא פריך מדידיה אדידיה דעדיף טפי דהכא אמר שמואל אפילו ניטל כולו כשרה והכא אמר שמואל גופו ברובו טרפה והאי פירכא הוה עדיפא מעיקור סימנין לכך נ"ל דמעיקרא לא הוה מצי לאקשויי מדשמואל מטעמא דכתב הרשב"א ז"ל ומשום הכי פריך מעיקור סימנין דמשמע שנעקרו ממקומן ומתוך קושיא זו דחק והגיה מימרא דשמואל משמע דלא שאני ליה בין היכא דאירע הדבר בסימן גופיה או שניטל ממקומו דאי הוה שאני ליה ה"ל לתרוצי מאי עיקור סימנים פסוקת הגרגרת וכדפרש"י ז"ל שהוא ענין אירע בגופו של סימן ולפיכך טרפה אבל ניטל ממקומו כשרה ומשום הכי פריך מדשמואל דאמר תרבץ הוושט ברובו אע"ג דהוי בגופו של סימן והשתא ניחא דמתפרש האי קושיא באי אמרת בשלמא וכדפרישית הא דאקפל אקפולי הא דאינקיב אנקובי האי מימרא דשמואל דהכא דאקפל אקפולי שנקלף מעל הבשר ולפיכך כשרה אבל אידך דשמואל דקאמר תרבץ הוושט ברובו בשניקב ולא הוצרך רש"י ז"ל לפרש לה מידי דפשיטא דסוגיין דלעיל דפליגי רב ושמואל בניקב תרבץ הוושט פליגי ואמר שמואל ברובו. והא אמר רבה בר בר חנה סימנים שנדלדלו ברובן טרפה. וא"ת אמאי לא פריך מהך מימרא ברישא דמשמע שנדלדלו ממקום חיבורן והוה פריך מכ"ש אם נדלדלו טרפה כ"ש אם ניטלו לגמרי והכא ברובן טרפה והתם קאמר שמואל שניטל כולו מן הלחי. וי"ל דלא הוה שמיע ליה האי מימרא דשמואל לרב פפא. א"כ משום דהוה מצי לשנויי אמוראי נינהו ואליבא דשמואל אבל הך מימרא דתרבץ הוושט שמואל גופיה אמרה ולא אמורא אחר משמיה. א"נ דמעיקרא הוה ס"ל דמאי נדלדלו היינו דאקפל אקפולי ולית לן לדמויי טרפות אהדדי דילמא אקפול אקפולי טרפה אבל ניטל תרבץ הוושט כשרה. אבל השתא דתריצנא דמימרא דשמואל דמכשר דאקפל אקפולי והיינו סימנין שנדלדלו אמאי כשרה הא אמר שמואל דטרפה. ומשני לעולם נדלדלו היינו דאקפול אקפולי שאני התם דאפרוק אפרוקי כיון שנעקר בכח אותו המיעוט המחובר אינו מחובר יחד ולאו חיבור הוא דלא הדר בריא. ודקדק הרשב"א ז"ל כיון שאפילו נקלף רובו כשר אע"פ שלא נשתייר ממנו אלא מיעוטו ומיעוט זה לא נתנו בו שיעור היאך אפשר שתפסל יותר בנשתייר בו מיעוט כאן ומיעוט כאן משנשתייר מיעוט אחד במקום א'. ותירץ ז"ל דכשהוא מתפרק במקומות הרבה הדבר ניכר שנתפרק בכח מה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום א' אותו המיעוט נשאר בחיבורו בחוזק כשהיה הילכך הוי חיבור והדר בריא ונכון הוא. אבל מדברי רש"י ז"ל נראה שזה המיעוט הנשאר שיעור יש לו שאם נשאר מחובר כחוט לא מסתבר להכשירה דלא הדר בריא עיקר החילוק לדעת רש"י ז"ל שזה המיעוט הנשאר הוא במקום א' ומשום הכי הדרא בריא אבל זה המיעוט נשאר במקומות הרבה לא הדרא בריא:
נמצאת למד לפי שיטת רש"י ז"ל וגרסתנו שהיא הנכונה שאם ניטל תרבץ הוושט כולו מן הלחי בכל גוונא טרפה ואם ניטל רובו אם ע"י נקב כגון שניקב רובו וע"י כך ניטל מן הלחי טרפה. ואם נגמם הלחי התחתון והסימנים מעורין בבשר טרפה ואם ניטלו הסימנים מן הלחי ברובן אם נקלפו מעל הבשר בנחת שאותו המיעוט נשאר חזק כבתחלה כשרה. ואם ניטלו בחוזק דהיינו אפרוק אפרוקי נדלדלו הסימנים וטרפה. ואם נפרדו הסימנים זה מעל זה לפי שיטה זו כשרה. אבל לפי שיטת ר"ת טרפה וכן מפרש הרשב"א ז"ל בדברי הריא"ף ז"ל ויש חולקין עליו בזה ואני לא ידעתי טעם לזה הטרפות שאפילו יפרדו הסימנים זה מזה והם שלמים יכולה להחיות כמה שנים שהרי המאכל יורד דרך הוושט כדרכו והנשימה דרך הקנה ולא ידעתי למה תמות הבהמה בזה ולפי שדברי הגאונים ז"ל דברי קבלה הם יש לנו לילך אחריהם אפילו שלא נדע בהם טעם וכ"ש שהם להחמיר ואפשר לתת קצת טעם לפי שיטתו ז"ל דבשלמא כשהם מחוברים יחד איש את רעהו יעזורו לעמוד כנגד הסכין ונשחטין יפה אבל כשכל אחד עומד לעצמו נדים אנה ואנה ואינם נשחטין יפה ואין האיסור מפני שאין הבהמה חיה אלא שאין לה תקנה בשחיטה כן נראה לי: