שו"ת רדב"ז/רלו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת במלח שהיה מונח בקערה של בשר אם מותר לתת ממנו בגבינה וכיון דקי"ל מליח הרי הוא כרותח דילמא בכה"ג נמי אמרינן ואסור:

תשובה דבר זה התירו בתוספות בהדיא וז"ל ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשים בה בשר לוקחים ממנו לתת בחלב והמחמיר תבוא עליו ברכה עכ"ל. וטעמא דמלתא דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשית הקערה רותח ע"י מליחה ולא שאני לן בין שתהיה הקערה של עץ או של מתכת או של חרס לא שייך בה מליח הרי הוא כרותח. וא"ת הניחא לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא דאסור ואסיקנא טעמא משום דאיתיה לאיסורא בעיניה דחיישינן שמא יפול מן הכמכא על המלח וימלח בה בשר ואיכא איסור בעין מה שאין כן בחומץ. אבל לפי גרסת הרמב"ם ז"ל שהוא סובר דטעם איסור המלח הוא משום דמישאב שייב המלח מן הכמכא מה שאין כן בחומץ והלא הדברים ק"ו אם המלח שואב את החלב אפילו מכלי אל כלי כ"ש שישאב מהבלוע בקערה:

י"ל דשאני חלב שהוא בעין ושואב ממנו אבל ממה שהוא בלוע בתוך הכלי אין כח במלח לשאוב אותו להיות חשוב כרותח. ותו דאין בולע ממשו של איסור אלא טעמו ולא גזרו בו אבל גבי כדא דכמכא שואב ממשו של איסור וראוי להחמיר לדעת הרב ז"ל: ומיהו מסתברא לי דלא אמרה הרב ז"ל אלא בכלים של חרס דנוח הוא לשאוב מדפנותיו אבל בשאר כלים לא שאיב המלח דרך דפנותיו וסתם כדא של חרס משמע. אבל לפי הגרסא שלנו דטעמא הוי שמא יפול מן הכמכא בתוך המלח אין חילוק בכלים: והא דנקט כדא אורחא דמלתא נקט: