שו"ת רדב"ז/רלה
שאלת ממני אודיעך דעתי באשת איש שהיה בעלה מתקוטט ואומר שרוצה לגרשה ואמרה כל האנשים אסורים עלי ומיד שאלו אותה ואמרה אין כוונתי אלא אם יגרשני בעלי אז יהיו האנשים אסורים עלי:
תשובה אשה זו מותרת לבעלה בלא פתח וחרטה דתנן סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כיון שאמרה שלא היה בדעתה אלא אם יגרשנה בעלה עושים כפי פירושה. ואם יגרשנה בעלה אז תהיה אסורה בכל האנשים ואם תתחרט מעיקרא או תמצא פתח לנדרה מתירין לה נדרה אבל אין מתירין לה עתה דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול ועדיין לא חל עד שיגרשה והוי יודע שאין בכלל הלשון הזה אלא איסור הנאת תשמיש דקי"ל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ומשמעות הלשון בין אם נאמר בלשון הקדש בין אם נאמר בלשון עכו"ם ומותרת ליהנות מהם בכל שאר הנאות חוץ מהנאת תשמיש. ואם אמרה דעתי היה על כל אדם ואפילו בעלי הבעל מפר חלקו ותהיה משמשתו וכשימות או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות נדרים ואם לא הפר הבעל אסורה עליו בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה ויוצאה ונוטלת כתובה דכיון דהוה מצי להפר חלקו והוא קיים הוא נתן אצבע בין שיניה. ואפילו למשנה ראשונה דהיו סבורים לומר דלא הוי מדברים שבינו לבינה ולא מצי מפר והיא נתנה אצבע בין שיניה אפ"ה נוטלת כתובה. וא"ת הא אמרינן בהמדיר דאי נדרה איהי יוצאה בלא כתובה דהיא נתנה אצבע בין שיניה. תירץ רש"י ז"ל ביבמות דכיון שאסרה הנאת תשמיש כל ישראל עליה ודאי אנוסה היא כי קשה לה תשמיש ולפי משנה אחרונה לא צריכינן להאי טעמא כיון דמצי להפר ולא רצה הוא נתן אצבע בין שיניה ויוציא ויתן כתובה. ואם מצאה פתח לנדרה מתירין לה אפילו אחר קיומו של בעל כי החכם עוקר הנדר מעיקרו. א"נ שואל הבעל לחכם על ההקדמה ומפר לה ביום השאלה אפילו לאחר זמן מרובה לפי שיום השאלה הוא כיום שמיעה:
והוי יודע שאין הדברים אמורים אלא בזמן שאמר הנאת תשמישך עלי או האנשים אסורים עלי כנ"ד לפיכך צריך להפר ואם לא הפר אסור לשמשה שאין מאכילין אותה דבר האסור לה. אבל אם אמרה תשמישי עליך או אני אסורה על כל האנשים אינו צריך להפר וכן לגבי בעל שאמר תשמישי עליך מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה. ואם גרשה או שמת הרי היא אסורה על כל האנשים עד שיתירו לה ע"י פתח וחרטה ככל נדרי איסור: