שו"ת רדב"ז/רלא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלת ממני על בהמה שנמצא הלב שלה ירוק אם היא כשרה או בעיא שליקה ואם חזר לגוון שלה כשר ואם לאו טרפה:

תשובה תנן פרק אלו טרפות נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולין ואם אדומים כשרים ומוקמינן לה בגמרא אדומים שהוריקו דהיינו לב וכבד וקרקבן טרפה ירוקין שהאדימו דהיינו שאר בני מעים טרפה ומדנקט לה תנא דמתני' בעוף משמע שאין טרפות זה בבהמה מפני שהעור שלה קשה ומגין עליה ואין האור שולטת בה ואפילו נחמרו ממש ונשתנה מראיהן תולין דמחמת חולי הוא ולא מחמת האור וזו היא שיטת הרמב"ם ז"ל פ"י מהלכות שחיטה:

וא"ת דהא תני לו כל טרפיות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אעפ"י שלא ניקב קרום של מוח: והא דלוי הלכתא היא דמותבינן מינה כמה זימני ומוקמינן ליה בעוף של מים הואיל וקרומו רך ואם איתא הא איכא נמי נפלה לאור ונחמרו בני מעיה דאיתיה בעוף וליתיה בבהמה:

וי"ל דלא מנה אלא אותן טרפיות שנוהגין בזה ולא בזה אע"פ שהם שוין באיברים אבל נפלה לאור אינם שוין שהבהמה יש לה עור ומגין עליה והעוף אין לו עור קשה שיגין עליו. אבל רוב האחרונים הסכימו שטרפות זה נוהגים אפי' בבהמה והא דתני לה גבי עוף משום דאורחא דמלתא הוא שאין דרך הבהמה ליפול על האש אבל העוף שכיח בבית ומצוי ליפול. תדע דהא דרסה וטרפה בכותל נוהג ג"כ בבהמה הוא ותני לה בעוף משום דשכיח טפי ובעל העטור ז"ל הטיל פשרה וכתב דעוף אם נפל לאור חוששין לו וצריך בדיקה חוץ מהריאה שלו לפי שצלעותיה מגינות עליה אבל בהמה שעורה קשה אין חוששין לה אלא א"כ אנו רואים שנחמרו בני מעיה:

והרשב"א והר"ן ז"ל דחו פשרה זו ע"ש. נמצאת למד דעובדא דידן תלוי במחלוקת פוסקים ומיהו ה"מ שהירקות יורד עד מקום החלל דהא ירקות משום דעתידה לינקב ונקב גופיה לא פסיל בלב עד שתנקב לבית החלל:

ואע"פ שדעת הרשב"א ז"ל שאע"פ שלא הוריקו עד החלל דכיון שהוריקו קצת עשויין הן לינקב דמכות אש עשויה לירד למטה מ"מ מסתברא דתרי חומרי לא עבדינן ביה:

חדא שהבהמה נוהג בה דין זה. ותו דעתידה לינקב אלא מנקט מלתא מציעתא עדיף שיהא נוהג בבהמה היכא דהוריק עד החלל אבל אם לא הוריק עד החלל לא יהא נוהג בבהמה אלא בעוף. ותו דקרוב הוא לתלות בחולי מלתלות באש דכיון דלא הגין עליה עורה שהוא קשה ואם איתא דאש ודאי אש חזקה היתה עד שהגיעה להוריק את הלב וקרוב שתמות הבהמה מיד וכיון שלא מתה ודאי לא מחמת אש הוא אלא חולי וכל מה שכתבנו הוא בשלא שלקן אבל אם שלקן וחזרו לאדמימותן כשרה לפי גרסת הספרים שלנו דגרסינן אמר ר' מני אדומין שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרין מאי טעמא קוטרא הוא דעייל בהו והשיטה הנכונה דה"ה איפכא ירוקין שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשרה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ועוד אני מוסיף שאם שלקן ונסתלק הירקות מן האדומים או האדמימות מן הירוקים אע"ג דלא חזרו לגמרי לגוון הראשון כשרים דאם איתא שהוא מחמת האש ע"י השליקה היה מוסיף בשינוי המראה ומנא אמינא לה דתנן אם ירוקים פסולין אם אדומים כשרים ואיכא למידק אם אדומים כשרים מאי למימרא אלא ודאי אתא לאשמעינן שאם הם אדומים עליו אע"פ שאינם אדומים לגמרי כשרים וכן דקדקתי מלשון רש"י ז"ל שכתב ונהפכה מראיתן משמע דוקא שנהפכה אבל אם לא נהפכה לגמרי לא והכי מסתברא מטעמא דכתיבנא דאם איתא מוסיף היה ע"י שליקה:

ולענין אדומים שהוריקו דעת הרמב"ם ז"ל בין שהוא ירוק ככרתי או כביעתא פוסל. אבל בשם הרא"ה ז"ל כתבו שהלב וקרקבן של עוף אין הירוק פוסל בהן אלא ככרתי שכל שהאש מוריק ככרתי מוריק אבל כביעתא שהוא אצ"פר מצוי הוא תמיד בעופות מצד שומן או מצד חולי ועתיד הוא להבריא וראוי להחמיר כדעת הרב ז"ל דאתריה הוא בעוף אבל בבהמה כיון שהוא ז"ל סובר שאין טרפות זו נוהג בה אם באנו להחמיר אין לנו אלא כדעת הרא"ה דדוקא ירוק ככרתי אבל כביעתא שריא ממה נפשך ואין לנו לעשות כחומרי דמר וחומרי דמר. והוי יודע כי דעת הרב ז"ל שאעפ"י שלא ידענו שנפלה לאור אלא שנחמרו בני מעיה בידוע שנפלה לאור. אבל רוב הפוסקים כתבו דכולא סוגיא דאלו טרפות מוכחא דדוקא דידעינן דנפלה לאור אבל אם לא ראינוה שנפלה תלינן בחולי ומחלוקתם תלוי בסוגית הגמרא. אלא שראיתי שכתב הרב ז"ל בפי' המשניות על מנת שאותו העוף הוא שנפל לאש ואיפשר שחזר בו בפסק מפני גרסת הגאונים ז"ל דגרסי אמר רבא כיון שהוריק כבד כנגד בני מעיה בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה. וכן היא גרסת הספרים שלנו והכי גריס הריא"ף ז"ל וה"ה אם האדימו הדקין בידוע שנפלה לאור:

הילכך בנ"ד שלא ראינהו שנפלה לאור ממה נפשך היא כשרה אם כדעת הרמב"ם ז"ל דסובר דאפילו שלא ראינוה שנפלה לאור חיישינן הרי הוא כתב שאין טרפות זה נוהג בבהמה. ואם כדעת האומרים שנוהג אפילו בבהמה לא אמרו אלא בזמן שראינו שנפלה לאור ואפילו ראינוה שנפלה לאור ולא הוריק הלב עד החלל דעתי בזה להקל כיון דאית בה תרתי לטיבותא אבל אם הוריק בלב עד בית החלל יש להחמיר כדעת שאר הפוסקים כיון דאית ביה תרתי לריעותא חדא שראינוה שנפלה לאור ותו דהוריק הלב עד בית החלל. ומה שכתב הר"ן ז"ל לישב גרסת הספרים שלנו לפי שיטתו וז"ל ואפי' לפי גרסת הרי"אף ז"ל י"ל דה"ק בידוע שכשנפלה נחמרו בני מעיה וזה דוחק דלאו קרא הוא דאמרינן גורעין ומוסיפין והרשב"א החמיר כדעת הרמב"ם ז"ל והקשו על גרסא זו והלא ירקות מצוי בכבד מחמת חולי ואמאי לא תלינן בחולי כדתלינן בזאב. ואיכא לתרוצי דירקות מחמת חולי שכיח אבל חוזר ע"י שליקה אבל היכא דלא הדר ע"י שליקה ודאי מחמת אש הוא:

עוד הקשו דרב יוסף בודאי נפלה קא מיבעיא ליה ואמאי דבעיא מיניה אהדר ליה רבא וגם זו יש לתרץ דודאי רב יוסף אמתניתין קאי ובודאי נפלה קא מיבעיא ליה אבל רבא עדיפא מינה משני ליה כיון שהוריקו בני מעיה: