שו"ת רדב"ז/ריד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על מי שנשבע שלא לשחוק אם מותר לשום אחר במקומו לשחוק:

תשובה ראיתי קצת פריצים מתירין דבר זה וראוי לגעור בהם ולמונעם מזה כי לא די שאין עוסקים בישובו של עולם אלא שגוזלין איש את חבירו דאסמכתא לא קניא לדעת רוב הפוסקים. ולא די זה אלא שהם עוברים על שבועתם:

וז"ל ספר פסקי דינין מי שנשבע שלא לשחוק בשום שחוק בעבור מעות אסור להטיל גורלות ולא לשום אדם בשבילו כדאיתא בשבת אין מטילין חלשים משום קוביא ע"כ. והוא ז"ל לא הביא ראיה אלא לומר כי הגורלות בכלל קוביא הן אבל שלא לשום אדם בשבילו לא הביא ראיה:

ולדידן דס"ל כמ"ד דאיכא גזל בקוביא הדבר ברור כי מי שנשבע שלא יגזול את חבירו מה לי שיגזלנו בידו או ע"י אחר הכל הוא בכלל השבועה. ואפי' למאן דס"ל דקוביא אין בו גזל מ"מ כוונת שבועתו שלא לשחוק כדי שלא יפסיד א"כ אפי' ע"י חבירו נמי הוי בכלל שבועתו:

ותו דקי"ל שלוחו של אדם כמותו וכל דבר שהוא אסור לעשותו אסור לו לומר לאחרים לעשות ותו דאפי' למ"ד דאין בו משום גזל מודים הם דאסור להתעסק בה וכיון שזה רצה לגדור עצמו בדבר מה לי על ידו מה לי ע"י אחר: א"נ דממתניתין דשבת יש ראיה לשני הדינין מדקתני סתם אין מטילין חלשים ולא מפליגינן אם הם בעלי החלשים או אחרים מטילין להם החלשים שכן המנהג שאין בעלי הגורלות מטילין הגורל כדי שלא יהיה רמאות בדבר ועלה אמרינן ומשום קוביא משמע דבכל גוונא איכא קוביא למי שנשבע נמי אפילו על ידי אחר עובר על שבועתו ודוק ותשכח: