שו"ת רדב"ז/ריג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אם מותר לקנח כוס או קערה שהיה בתוכו מים או יין בשבת במפה אי חיישינן שמא יבא לידי סחיטה או לידי ליבון:

תשובה ראיתי מי שכתב וז"ל אסור לנגב בשבת כוס שהיה בתוכו מים או יין במפה או בחלוק או בשום דבר דאתי לידי סחיטה או לידי ליבון ולא דמי למי שנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות ואפי' ידיו צריך אדם לנגבם היטב זו בזו קודם שינגבם במפה משום דאתי לידי סחיטה או לידי ליבון ע"כ:

ואני לא ראיתי העם נזהרים בכך כלל לפי שזו חומרא יתירה הוא דאי משום סחיטה הדבר ברור שאין דבוק בדופני הכלי מים שיעור שיבוא לידי סחיטה אפי' שתהיה המפה קטנה אם לא תאמר שינגב בה כלים הרבה ויבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי וזו ודאי חששא רחוקה היא והוי כעין גזירה לגזירה באיסורא דרבנן שהרי סחיטה כזו אינה אסורה אלא מדרבנן. ותו דאין דרך סחיטה וליבון בכך שהרי זה מלכלך המפה הוא כדאמרינן גבי עובר אדם עד צוארו במים ואינו חושש וכ"ש הכא דלא חיישינן:

כללא דמלתא שזו חומרא היא והמחמיר לא הפסד אבל לגבי דינא אין לחוש ומ"מ אם רואים שקרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה ראוי לגעור בו שלא יעשה:

ולענין אם מותר להשכיר סופר או מלמד תינוקות או שוחט ובודק בשבת ולהזכיר לו סכום מעות אמרינן בגמרא ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:

ותניא פ"ק דכתובות משדכין התינוק ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר או אומנות הילכך כל דבר שיש בו צד מצוה מותר: ולענין המוקצה לא נאסר אלא לטלטלו אבל ליגע בו מותר:

ולענין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום מבשל בשבת לענין מלקות אינה לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאיליהן כגון שהניחם מערב שבת מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש הדברים הנאכלין חיים לכל אדם. ולענין מה שנהגו לתלות בצוארי הבנים אלמוגים הנקרא מרגאן אף על פי שאינו מומחה לעין הרע כדאמרינן לגבי קמיע הטעם הוא שהם מכוונים לתכשיטם וכל דבר שהוא משום תכשיט מותר לצאת בו בשבת. ולענין מי ששבת ואינו יודע שיעור אלפים אמה יכול למדוד אותם דרך הלוכו והם אלפים פסיעות בינוניות וכל מדידה של מצוה מותרת כדתנן מודדין את המקוה: