שו"ת רדב"ז/קעד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עוד שאלת מי שנתחייב שבועת היסת ונשבע ואח"כ נודע שנשבע לשקר אם נפסל לעדות ולשבועה מן התורה או מדרבנן:

תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו שהרי לא מפני שכפר בממון נפסל כדאמרינן לגבי גזלן אי מדאורייתא אי מדבריהם אלא מפני שנשבע לשקר נפסל ומה לי שיהיה חיוב השבועה מדאורייתא או מדרבנן והלא מי שעבר על שבועת ביטוי אע"פ שאין שם עסק ממון כלל נפסל לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובתו ותשובתו משיבוא לב"ד שאין מכירים אותו ויאמר להם חשוד אני או יתחייב שבועה בב"ד שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע ושאר פסולי עדות משום ממון שגזלו או שחמסו אע"פ ששלמו צריכין תשובה לשון הרמב"ם ז"ל וכתב הטור ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואיפשר שר"ל אע"פ ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולין עד שישובו מעצמם עכ"ל. ולשון רבינו שכתב פרק עשירי אינו נאות לזה כגון הגנבים והחמסנים אע"פ שהחזיר פסול ע"כ. ולשון שהחזיר משמע מעצמו. ונ"ל דהרב לא איירי במי שגזל פעם א' דהאי ודאי אם החזיר מה שגזל מעצמו בלא שום כפייה חזר לכשרותו שזו היא תשובתו אבל מי שהוא רגיל בגזל וחמס לא סגי בחזרה עד שיעשה תשובה וכגון שאינו נוטל אפי' מתנות של היתר ומוותר ממונו לאחרים או לעניים וכן כל כיוצא בזה: