שו"ת רדב"ז/קעב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה ראובן ושמעון נתעצמו בדין ובררו דיינים לדון ביניהם ובשבוע' ומתוך קושי הבעלי דינין לא יכלו לדון ביניהם והדיין אשר בירר ראובן אמר לו לא יכולתי לדין את שמעון שהוא אדם קשה לך לפני ערכאותיהם של עכו"ם וכן עשה והוציא משמעון מעות וגם הפסידו שוחדות לשופטים ולסופרים ולעדים ושוב נתברר שהדין עם שמעון והחזיר לו מה שלקח ממנו ושמעון תובע ההפסד כדין מסור ויש לו עדים כמה הפסיד אם חייב ראובן לפרוע ההפסד או לא כיון שעל פי אחד מהדיינים עשה מה שעשה:

תשובה ראובן זה עבר על התורה וחייב לפרוע מה שהפסיד שמעון מדין מוסר שלא היה לו לסמוך על דברי הדיין ואם מפני ששמעון הוא אדם קשה היה לו לברור דיינים אחרים ואם יבררו ששמעון אלם ולא ציית דינא אז היה לו רשות ללכת לפני ערכאותיהם של עכו"ם ותו שהדיין שנתן לו הרשות הוא הדיין שבירר הוא בעצמו והיה מהפך בזכותו ומפני שלא רצה לקבל דבריו אמר עליו שהוא קשה. וגדולה מזו אני אומר שאפילו נתנו לו רשות שניהם לא היה לו לסמוך עליהם כיון שאינם בית דין קבוע שבעיר שאם בררו אותם לדון או לפשר ביניהם לא בררו אותם לעבור על דברי תורה ועל הסכמת הקהלות. ואפילו ב"ד שבעיר אין להם כח לתת רשות בזה אם לא שנתברר להם שאחד מהם רוצה לגזול את חבירו ולא מצו למכפייה ואם הברורים עשו שלא כדין לא היה לו לסמוך עליהם כיון שיש בעיר גדול מהם. וכיוצא בזו כתב הרא"ש ז"ל כלל ל"ב ע"ש הילכך חייב ראובן לפרוע לשמעון מה שהפסידו ואע"ג דאיכא מ"ד דלא נקרא מוסר אלא המתכוין להזיק את חבירו אבל מי שנתכוון להוציא את שלו לא נקרא מוסר ודמי לנסכא דר' אבא דאמר אין חטפי ודידי חטפי. שתי תשובות בדבר חדא שנמצא למפרע שהדין היה עם שמעון. ותו דאיכא סהדי שתקף ע"י עכו"ם ותו לא מהימנינן ליה לומר חטפי ודידי חטפי ובשלמא אם היה מתברר למפרע שהדין עם ראובן היה פטור מכל הוצאות שמעון דמצי למימר היה לך לפרוע לי כיון שהדין עמי ואתה הפסדת אנפשך אבל כיון שנמצא למפרע שהדין עם שמעון נמצא שהיה צריך להוציא הוצאות לינצל ממנו וחייב לשלם לו כל מה שהפסיד בעדים:

שוב טען שמעון שהוציא הוצאות זולת מה שמעידים העדים בזה רואה אני שפטור ראובן ולא מבעיא אם טוען בריא לי שלא הפסיד אלא אפילו שטוען ראובן אינו יודע פטור חדא דבמסור עצמו איכא פלוגתא דר"ת סובר דכיון דמסור אומר איני יודע ישבע הנמסר כמה הפסידו ונוטל. אבל ר"י פסק דלא מפקינן ממונא מספיקא וכן הוא הסכמת הרא"ש ז"ל וכן כתב בתשובה דלא מפקינן ממונא ממסור אלא בראיה ברורה אבל לא בהוכחות ואומדנות. אלא שראיתי לבעל מ"מ שכתב שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת ר"ת ז"ל וז"ל ומתוך מה שכתב והמוסר כופר במה שטענו נראה שהוא סובר שאם המוסר אינו כופר אלא אומר איני יודע שהלה נוטל השבועה מיהת וכן דעת ר"ת ז"ל ויש חולקים ע"כ:

וא"כ כיון דאתריה דמר הוא נשבע הלה ונוטל מ"מ נראה לי שאין זה הדקדוק מוכרח בלשון רבינו ז"ל דמשום דבעי למימר אם תפס הנמסר אין מוציאין מידו משום הכי אמר שאפי' כפר ממש ואמר לא הוציא כלום אפ"ה אם תפס לא מפקינן מיניה אבל לעולם אימא לך שאם לא תפס ובאין לדון אפילו טען איני יודע לא מפקינן דמספיקא לא מפקינן ממונא והכי מסתבר טפי דאם לא כן לא שבקת חיי לכל מסור שהנמסר יטעון עליו עד כמה והמסור אי איפשר לו לדעת כמה הפסיד ונמצא נוטל את שלו. ואי משום השבועה מורה היתר לעצמו לומר כיון שמסרני מותר לקחת ממונו. ואפילו תימא שכן דעת הרב ז"ל כאשר כתב מגיד משנה ה"מ במסור גמור שהוא מתכוין להזיק את חבירו אבל ראובן זה לא היה מתכוין אלא להציל ממונו לפי דעתו שחשב שהדין עמו דיינו שיפרע מה שיודעים העדים שהפסיד אבל שיהיה כנגדו נשבע ונוטל אין לנו. הילכך מה שיש עדים שהפסידו חייב לפרוע אבל מה שאין לו עדים פטור. ואם טען שמעון ישבע שאינו יודע שהפסדתי כך וכך משביעין אותו כי הך דאמרינן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שא"י ופטור ואע"ג דאין משביעין את המוסר לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת שאני התם שהוא רשע ואין לך פסול יותר מזה אבל בנ"ד לאו רשע הוא דטעי ואמר שלי אני נוטל ואפילו שנשבע לקיים מאמר הברורות כיון שהברורים נסתלקו מן הדין נפטר ראובן משבועתו זאת אבל לא משבועת הר סיני שנא' אשר תשים לפניהם אבל לא מפני זה נפסל לשבוע' ולעדות דסבור בדין אני עושה ליטול את שלי ומיהו אם התרו בו שלא ילך לערכאותיהם לפי שעובר על הסכמת הקהל נפסל לשבועה ולעדות: