שו"ת רדב"ז/קמה
ילמדנו רבינו בדין תרנגולת שנפל הנוצה שלה ולא נשתייר בה כי אם מעט מזער בראשי כנפיה מי חשבינן לה כגלודה שניטל עורה וזה נמצא על הרוב בתרנגולת המגדלת אפרוחים גם בתרנגולת מפוטמת ופעם אחת נכנסתי אצל עכו"ם א' מגדל תרנגולים ומפטמם ומצאתי בהם קצת בלתי שום נוצה ולא היו יכולין לזוז ממקומן מרוב שומן וחילה פני לעשות לו מכירתם אצל המעלמין ויתן לו א' חלאוה ואמרתי לו למה תדחוק עצמך ואמר לי שהוא מתיירא שמא ימותו מרוב שומנן ומאז נכנס בלבי הספק שמאחר שסופן למות מרוב שומן שמא מחמת טרפות הוא זה וטרפה אינה חיה ועלה בדעתי לחלק ולתת הפרש בין אם הפילה נוצתה מחמת שומן ובריאות להפילה נוצתה מחמת חולי דומיא דגלודה שהיא מחמת חולי. וראיתי לשון המשנה ואלו כשרות וכו' נמרטו כנפיה ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה ומשמע ניטלה בכל גוונא בין ביד בין מחמת חולי בין מחמת בריאות ומשום דרפיא בידי אם הלכה כר' יהודה אם לא. הנני מיחל ומצפה עד שיערה עלי רוח ממרום בית קדש רבינו ותשובתו הרמתה:
ושלמא דמר יגדל. ולעד לא ידל. וישמרהו מקים מעפר דל. וטובו לא יחדל. כנפשו הטהורה והרמה ונפש הצעיר בעבדיו. וביוצקי מים על ידיו:
אלעזר ן' פצלון:
תשובה גרסינן פרק אלו טרפות תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תאנס ופרש"י ז"ל בידי אדם בעי רב חנינא ואי תימא רב חנניה אנסה עצמה מהו תיקו יתיב ר' יוחנן ור"ל נפק מלתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה מהאי סוגיא משמע דאם אנסה אדם לא קא מיבעיא להו דודאי שלא במקום שחיטה שחט כי קא מיבעיא להו היכא דאנסה היא עצמה מהו מי אמרינן שיערו חכמים שחיטה בצואר בכל מקום שהיא יכולה לפשוט צוארה מעצמה ומה שאמרו מטבעת גדולה עד כנפי ריאה היינו בסתם בהמות שאינן פושטין צוארן אבל אין הכי נמי שאם פשט צוארה כשרה כיון שהוא במקומו בצואר: או דילמא שיעור א' נתנו חכמים לכל הבהמות בין בזמן שפושטין צוארן בין בזמן שאין פושטין צוארן. ורש"י ז"ל ס"ל כיון דבהכי תלו טעמא אם אנסה עצמה בשעת שחיטה נמי איכא למיבעי:
והתוספות ז"ל קשיא להו דאם אנס עצמה בשעת שחיטה לא קא מיבעיא להו דפשיטא דפסול כיון שאין דרכה לעשות כן בשעה שהיא רועה מחמת פחד עבדא הכי והוי כאלו אנסה אדם אלא ה"פ כגון שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור דהוי אורחה בהכי ובא זה ושחטה. א"נ דלא קשיא להו מידי אלא דהכי הוי אורחא דמלתא ולא בשעת שחיטה:
ורש"י ז"ל ס"ל דאדרבה אין דרך לשחוט בעודה רועה אלא אחר שירביצנה. ומה שכלל הרב ז"ל שני הדינים יחד משום דקושטא הוא דשניהם ספק נבלה הוא ומשום הכי פסולה דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא אלא דבאנסה עצמה הוה מספקא להו דילמא כשרה היא מטעמא דכתיבנא:
אלא דאכתי קשה שבכל מקום שאומר הרב פסולה היא נבלה ודאי וכן כתב פ"ק מהלכות שאר אבות הטומאה וז"ל ואם אירע פסול בשחיטה הרי זו נבילה ומטמאה במשא כמו שביארנו בהלכות שחיטה וא"כ תלמודא קאמר משמיה דר' יוחנן ור"ל אנס בסימנים ושחט פסולה ומשמע ודאי נבילה והרב ז"ל קרי לה ספק נבילה:
ולפיכך אני אומר כי לדעת הרב ז"ל בתרתי קא מיבעיא להו בין באנסה בין באנס בסימנין דסוף סוף במקום שחיטה בצואר שחיט. ור' יוחנן ור"ל לאו באיסור טומאה נבילה עסקי אלא באיסור אכילה ומשום הכי אמרו פסולה כלומר באכילה אבל לעולם אימא לך דהוי ספק נבלה דהא סלקא בעיין בתיקו. והא דבעי לה רב חנינא באנסה עצמה לרבותא דאפי' בכה"ג איכא לספוקי אי הוי ודאי נבילה ומשום הכי כייל להו בחדא דחד טעמא אית להו ותרווייהו ספק נבילה הוו:
ולענין אם נשברו הצלעות וחזרו ונדבקו דבר זה נשאל מלפני ריב"ש ז"ל והשואל היה סובר שהרשב"א ז"ל אסר והוא ז"ל השיב וז"ל והתשובה הנמצאת לרשב"א ז"ל לאסור לאו הרשב"א ז"ל חתים עלה אמנם אם תכתוב אלי התשובה ההיא כלשונה אראה טעמא דאיסורא אשר נתלה בו האוסר ע"כ. הרי שהרב ז"ל נסתפק אם כתב הרשב"א ז"ל כן ומ"מ יהיה מי שיהיה בעל אותה תשובה צריך טעם דודאי לאו קטיל קני באגמא הוה ולפיכך אני אומר שלא אמרה בעל התשובה בכל מכה בדופן שנחלמה דבה פשיטא דתלינן במכה אלא בכיוצא בזה שנשתברו הצלעות דכיון שנשברו הצלעות אין כח בדופן למשוך הריאה אצלו דבשלמא כשיש מכה בדופן והצלעות שלימות אז יש כח בדופן לשאוב הריאה ותלינן במכה אבל אם נשברו הצלעות יש מקום להסתפק וזהו שאמר בעל אותה תשובה כי זו צריך עיון כלומר זו שנשתברו הצלעות אבל במכה אחרת לא צריכה מידי. כל זה כתבתי לתת טעם לבעל אותה תשובה ליהוי מאן דהוא אבל לדידי כשרה היא ואין לי בה ספק ולא עיון דלעולם תלינן להקל אם יש מכה בדופן ונחלמה בין שהיתה המכה בדופן ולא נשברו הצלעות בין שנשברו הצלעות כי לעולם הדופן שואב את הריאה ומושכה אצלה ואדרבה בשעה שמתחיל לחיות המכה אז היא קולטת את הריאה אצלה וכן כתב רש"י ז"ל וז"ל ואמרינן בדופן זה היתה מכה בו וכשחיתה קולטת את הריאה אצלה ע"כ:
ולענין הסירכא המדולדלת והנתקת ביד כשמכניס ידו הטבח בנחת מה שנתנו לך הטבחים טעם אינו נכון כלל דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אלא כל סירכא הנתקת ביד כשמכניס הטבח ידו אינה סירכא כלל אפי' בקטנים והחושש לה מאבד ממונם של ישראל. ואני יש לי בה תרי טעמים חד כיון שנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה הילכך לחששות רחוקות לא חיישינן. ותו דמאי דאמרינן משום דעתידה ליפרק מחיים קאמר ע"י תנועת הריאה תתפרק אבל אחר מיתת הבהמה והריאה אין בה עוד נפח שוב לא תתפרק הילכך ליכא למימר שמא הגיע זמנה להתפרק שאם הגיע זמנה מחיים היתה מתפרקת אלא ודאי לאו סירכא היא שאם היתה סירכא לא היתה נתקת בהכנסת הטבח את ידו. וא"ת א"כ סירכא המדולדלת ניחוש שמא נתפרקה מחיים האי בורכא היא דהא דאמרינן עתידה להתפרק מן הריאה קאמר ותנקב הריאה וכיון שהסירכא תלויה בריאה הרי לא נתפרקה ולא ניקבה:
ואם היית יודע פי' עתידה להתפרק לא היית שואל ובלאו הני טעמי נמי תלינן להקל שמענו תלינן להחמיר לא שמענו דהא תלינן בזאב ותלינן דנקב ע"י דמשמש ידא דטבחא אבל שנתלה שמא הגיע זמנה להתפרק או שמא נתפרקה כבר להחמיר לא אמרינן. ובחנם טרחתי לכתוב על זה לפי שהם דברים פשוטים:
ולענין חסרת או נטילת המרה לדעת המכשירים איך איפשר שתהיה נטולת המרה כשרה ואם ניקבה טרפה. הוי יודע שאין הכלל ההוא מוסכם אלא המכשירים ס"ל דאם ניקבה המרה טרפה ואם חסרה או ניטלה או שהיו לה שתי מררות כשרה והטעם לפי דעתי כי בזמן שאין שם מרה הטבע חכם הוא ומבליע בכבד המותר שהיה ראוי לירד במרה ולא תמות הבהמה ומזה הטעם המכשירים בעצמם לא היו מכשירים אלא א"כ היה טעם מרה בכבד אבל אותה שיש לה מרה והטבע דוחה לשם כמנהגו אם תנקב תמות הבהמה בודאי לא מפני נקיבת המרה במה שהיא אלא מפני שנשפך מה שבתוכה אל שאר האיברים ומפסיד אותם וזה טעם נכון לכל משכיל:
ולענין תרנגולת שנפל נוצתה משמע לי שאתה בא לחדש טרפיות מראשך חוץ מאותם שמנו חכמים או שאתה פוסק הלכה מתוך משנה זו וזו טעות גדולה דלא קי"ל כרבי יהודה דאמר אם נטלה הנוצה פסולה ולא מיבעיא לדעת רש"י ז"ל דמפרש נוצה כמשמעה דפשיטא דאין הלכה כר' יהודה דלא דמיא לגלודה אלא אפילו לדעת הר"ם דפי' שנטל עורה זפק עם הנוצה אפ"ה אין הלכה כר' יהודה וכן כתב הוא ז"ל ומה שאמר לך העכו"ם שמא תמות מחמת השומן וכי מפני השמא של העכו"ם אתה בא לחדש לך חומרא ולא רע עלי שאתה אומר על טהור טמא אלא שמא תאמר על טמא טהור. שוב ראיתי שכתב מה"רר ישראל ז"ל על כיוצא בזה עיין עלה:
כללות הדברים לא ראיתי בשאלותיך דבר שראוי להטריח עליו הקולמוס זולת מה ששאלת למה כלל הרב ז"ל אנסה הבהמה עצמה או אנס הטבח ואמר על שתיהן ספק נבילה ובגמ' לא משמע הכי וזו גנובה היא והרי היא כתובה באותם ההגהות אחר הלכות שחיטה להרמב"ם ז"ל הראשון ולא תירץ בה כלום והנל"ד כתבתי: