שו"ת רדב"ז/קמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

שאלה ילמדנו רבינו בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שחיטה וז"ל אנסה הבהמה עצמה ומשכה צוארה הרבה או שאנס השוחט את הסימנים ומשכן למעלה ושחט במקום שחיטה בצואר ונמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה הרי זו ספק נבלה כי יש לשאול מאחר שנמצאת השחיטה בקנה או בושט שלא במקום שחיטה למה תהיה ספק נבלה אינה אלא נבלה ודאית ולמה נחוש לחתיכת הבשר והעור של הצואר ואם הצואר הנזכר הם הסימנים צריך לדעת כיצד:

ועיינתי בגמרא ומצאתי שהיא בעיא ונשארה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא וכו' אמנם הוקשה לי כי מה ראה הרב לאחוז צד הספק בכל דהא בסמוך התלמוד חילק בין אנסה עצמה לאנס השוחט וז"ל הגמרא אנסה עצמה מהו תיקו. יתיב ר' יוחנן ורשב"ל נפק מלתא מבינייהו אנס בסימנים ושחט פסולה. והרב לא חילק וכלל הכל בחדא מחתא:

עוד ילמדנו רבינו מה חדשו התוספות בפי' בעיא זו שפירשו אנסה עצמה שפשטה ראשה יותר מדאי ליטול ירק בבור ומה קושי ראו בפי' הקונטרס שפירש אנסה עצמה לפשוט צוארה בשעת שחיטה ואגיד לפני רבינו מה שנראה לעניות דעתי ומה שגיתי הבינו לי לפי שראו מימרא דרבא בעצמו שאומר לעיל בסמוך תני רבי חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן כל הצואר כלו כשר לשחיטה מטבעת גדולה עד כנפי ריאה התחתונה אמר רבא תחתונה שהיא עליונה שאני אומר כל שפושטת צוארה ורועה ובלבד שלא תיאנס ובעי רבא למאי דסליק מיניה. גם זה לא נראה בעיני עד שיאירו גלילות אצבעות רבינו אל עבר פני ושכר רבינו כפול מן השמים פעמים: