שו"ת רדב"ז/קלו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלה ראובן ושמעון היו שותפין באלתזם אלבוהר ואמר שמעון כשיושלם זה האלתזם שלנו הנה לא אוסיף להכנס באלתזם אלבוהר ואמר לו לוי שהיה עמהם תקבל עליך נזירות שמשון בכל תנאיו שלא תכנס עוד באלתזם אלבוהר והשיב שמעון ואמר קבלתי אם לא שיכריחוני ועתה טוען שמעון כי לא פירש לו לוי התנאים והוא אינו יודע מה הם תנאי נזירות שמשון גם כי הוא פירש אם לא יכריחוני ועתה הוי מוכרח כי יש לו בזה הפסד ממון רב לכן יורנו מורה צדק:

תשובה הטענה הראשונה אין לסמוך עליה כלל מרוב הרגל נדר זה בארץ הזאת אין לך אדם שאינו יודע תנאי נזירות שמשון ואפי' שלא ידע כלם ידע מקצתן וחל עליו הנזירות וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ק דנזיר וז"ל נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת ואלו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר וחייב בכולם שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו בא' מג' מינים וכבר ביארנו שאפי' לא נדר אלא בא' מהם אסור בכולם ע"כ:

ואפילו לדעת הראב"ד ז"ל שכתב שאין לך פתח גדול מזה ה"מ בשאר נדרים שיש להם התרה ע"י פתח וחרטה אבל נזירות שמשון אינו בשאלה כלל הילכך אין ראוי לסמוך על טענה זו ואפילו שיאמר לא הייתי יודע שנזיר שמשון אסור ביין ובתגלחת שקר הוא דא"כ מה קבל עליו וכ"ש שכבר ענין שמשון מפורסם. אבל הטענה השנית רואה אני שיש לסמוך עליה שהרי אם לא יכנס באלתזם יתבעו ממנו הפסד השנים שעברו ואין לו מה לשלם אין לך הכרח גדול מזה דמה לי שיכריחוהו ממש או שיהיו שם סבות מכריחות אותו ליכנס ואדרבה הכרח זה גדול מההכרח אשר פירש בשעת נדרו שהרי לא יוכלו השרים להכריחו שיכנס באלתזם אלא בדברים:

אבל הכרח זה איפשר וקרוב ע"י מאסר ועינויין כאשר אנו רואים מעשים בכל יום. ומ"מ אם הנודר יודע שיוכל להנצל ע"י ממון ויש לו אין כאן הכרח כלל ואם יכנס באלתזם חל עליו הנזירות: