שו"ת רדב"ז/קכט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עוד שאלו על זה בסגנון אחר שמעון ולוי הכתובים בשטר השותפות היו מקבלים כל מעות הכז"נא ומוציאין לצורך המלכות על פי סופרים וראובן שהוא שותף הג' לא היה לו שום עסק במעות ושמעון ולוי עברו על התנאי הנז' בשותפות שלא יקחו לעצמם ולא ילוו לאחרים אלא עד עשרה פרחים ונשבעו על זה ועברו והלוו לעכו"ם רבים סך גדול מהכז"נא והיו כותבים עליהם המעו' ונשאר בידם להנאתם ובסוף השנה מצאו שחסר סך גדול מהכז"נא ושאלו מראובן שיתן חלקו באותו חסרון:

אמר להם ראובן כי זה החסרון בא לסבת עוברם על התנאי כי אם לא היו לוקחים לעצמם פעמים רבות לא היה בא החסרון שאם לא היו כותבין עליהם רק מה שמניחים בכז"נא מנין בא החסרון. השיבו הם כי זה החסרון לא בא אלא מצד רוב ההכנסה וההוצאה אשר במקום ואולי טעו באיזה פעם ולא ידעו בו. השיב להם כי כיון שאינם יודעים מאין בא החסרון רק שאומרים שהיה שם חסרון מי אמר להם שזה הטעות נפל במה שלקחו מאחרים ולא ממה שלקחו הם כיון שאף לפי טענתם הוא טעות איך יכולים לדעת שלא נפל הטעות במה שלקחו הם לעצמם וא"כ נמצא שאתם תובעים אותי בשמא ואיני חייב לכם דבר ואפילו שאתם תאמרו בריא לנו שלא נפל הטעות בשלנו מאין אתה יכולים לדעת זה כיון שאף לפי דבריכם טעותם ואינכם יודעים מתי אין זה בריא אלא שמא:

ועוד כי יותר מצוי שיטעה האדם להנאתו ממה שיטעה כנגדו דודאי מידק דייק ואינו כותב אלא מה שמקבל כל שכן כי בריא לי שלקחתם סך גדול ואיפשר שהחזרתם חציו ואתם חושבים כולו ובזה נפלה טעות ואיפשר שלקחתם עשרה וכתבתם שלקחתם חמשה כי זה יותר קרוב לטעות ולכן התניתי שלא תוציאו דבר כדי שלא יפול שום בלבול ולא טעות ואתם עברתם ובלבלתם ולסבת בלבולכם בא החסרון וכל המשנה ידו על התחתונה כי הרי אחרים ישבו במקום ולא היה בו חסרון והיה שם כמה שנים ושום פעם לא חסר. ועוד טען ראובן כי אף אם יהיה כדבריכם אתם חייבים ולא אני כיון שאינכם יודעים לברר ההפסד והחסרון מהכז"נא אין לך פשיעה גדולה מזו ועל כיוצא בזה אמרו כל לא ידענא פשיעותא הוא ואף אם תדעו הטעות אין לך פשיעה גדולה מזו כי היה לכם לעשות ענייניכם בנחת ולא במהירות באופן שלא תהיו טועים ואף אם לא תהיה פשיעה שותפין שומרי שכר הם וחייבין אף בגניבה ואבידה ואינם פטורים רק מאונסים ובודאי דלא עדיף טעות זה מגניבה ואבידה ואדרבה גרע מינה וכל שכן שאינו אונס. יורה המורה ושכרו כפול מן השמים:

תשובה כבר נשאלתי על זה אף על פי שבאת בסגנון אחר והעליתי שאין שותפות זה דומה לשאר שותפות שכל אחד מטיל לכיס אבל זה השותפות הוי על השכר ועל ההפסד ואפילו לשלם מביתם שכך התנו מתחלה ולא שייך למימר בנ"ד אין השותפין מן מנשבעים ונוטלים ולא שייך נמי שישבע ראובן שאינו יודע שאסר השותפות ונפטר שהרי מתחלה התנו שלא יהיה לראובן עסק בשותפות ולא היה לו לדעת כלל ואפ"ה התנו שאם יהיה שם הפסד שיפרע כל אחד חלקו על פי שני השותפין המתעסקים תדע דהכי הוא דגם ראובן לא תלה טענותיו אלא מפני ששינו ועברו על השבועה כאשר בא בזאת השאלה:

עוד העליתי שאם היה ראובן טוען בריא לי שלקחתם ולא החזרתם שהיו חייבים שבועה וכיון דחשיבי שכנגדו נשבע ונוטל וכ"ש שנפטר מן החסרון אבל קושטא דמלתא היא דטענת ראובן שמא שאעפ"י שהוא טוען שעברו ולקחו מ"מ אינו יודע בבירור שלא החזירו ולא מצי לאשתבועי עלה וכיון שטענת ראובן שמא היא וטענת השותפין בריא שהרי אומרים לקחנו והחזרנו הכל והחסרון בא ממקום אחר טענת בריא היא זו ובריא עדיף ואף ע"פ שהיו חייבים שבועה שהרי כל טענת שבועת השותפים על הספק היא באה לא תקנו אותה על חשודים ופטור הוא דליכא למימר לא שכנגדו נשבע ונוטל ולא מתוך שאינו יכול לישבע משלם דכיון שכנגדו טוען שמא מה ישלם או על מה ישבע שכנגדו. נמצאת למד כי לא מפני שעברו הפסידו דינם מצד טענה זו אלא מצאתי להם פירכא ממקום אחר כיון שעברו על השבועה חשידי אממונא וכיון שהם מודים שעברו ולקחו אינה נאמנים לומר שהחזירו מה שלקחו. וליכא למימר מגו שהיו יכולין לומר לא לקחנו יכולים לומר לקחנו והחזרנו:

חדא דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן והם אינם בני שבועה. ותו דמגו לאוקומי אמרינן לאפוקי ממונא לא אמרינן ותו דאנן סהדי שלקחו והוי מגו במקום עדים. ותו דלא אמרינן מגו מטענה טובה לטענה רעה וטענה רעה היא לומר לא לקחנו שהרי חבירו מכיר בשקרו הילכך אם אין הסופרים או הסופר אשר האמינו אותו עליהם מעיד על מה שלקחו בשעה שלקחו ושהחזירו אינם נאמנים לומר לקחנו והחזרנו:

והוי יודע שאפי' יאמרו העדים שהם היו אומרים להם בכל יום תכתוב עלינו כך וכך שלקחנו או כך וכך החזרנו אין זה עדות כלל שהרי מפיהם הם מעידים ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם דס"ל דשמעון ולוי נפסלו לכל עדות ולכל שבועה עד שיעשו תשובה אלא אפי' לדעת הריא"ף ור"ח והרמ"ה והרמב"ן והרשב"א ז"ל דס"ל דלא נפסלו משום דבשעה שיצאת השבועה מפיהם יצאת לשקר דסבורים היו לקיימה דאע"פ דלא נפסלו מ"מ עברו על השבועה וחשידי אממונא הילכך אינם נאמנים לומר לקחנו והחזרנו:

עוד העליתי באותה תשובה דיד ראובן על העליונה אם ירצה לבטל השותפות מעיקרא יוכל לומר לא נשתתפתי עמכם אלא על תנאי זה וכיון שלא קיימתם אותו נתבטלה השותפות. עוד העליתי שאם יש ריוח במה ששינו והלוו לבני אדם נוטל חלקו בריוח ואם יש הפסד כגון שמת א' מהלווים אין על ראובן לשלם בהפסד ועתה הריני משיב על מה שנתחדש בשאלה זו:

מה שטען ראובן כי מצדם בא החסרון הוי אומדנא ולא אזלינן בממונא בתר אומדנא ואפי' גדולה שבאומדנות כי ההיא דגמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דפליגי עליה דר' אחא דלא אמרינן בידוע שזה הרגו וכ"ש באומדנא כזו דלא מוכחא כלל דאדרבא יותר יש לתלות ברוב המשא והמתן ממה שיש לתלות בהם כיון שהם טוענים בריא:

וא"ת נהי דלא אזלינן בתר אומדנא לאפוקי ממונא אבל לאוקומי ממונא לעולם אזלינן בתר אומדנא: י"ל דלא נפקא מינה מידי שכבר כתבתי שאם ראובן רוצה לבטל השותפות הרשות בידו ואם בא ראובן להוציא מידם מה שהרויחו אפוקי ממונא הוא. ומה שטען ראובן מאין אתם יכולין לדעת זה אינה טענה כלל כי אחר שהם טוענים כל מה שלקחנו החזרנו והרי הוא כתוב לפני הסופרים מכאן ידעו שהחסרון בא מבחוץ. ומה שטען ראובן מענין הפשיעה לא נפקא מינה מידי כפי מה שאני עתיד לבאר בטענה האחרונה שטען דשותפים שומרי שכר זה לזה הם וחסרון זה לא עדיף מגניבה ואבידה וזו טענה טובה היא דודאי אין כאן אונס כלל אלא דאשתמיטיה הא דקיימא לן שומרי שכר בבעלים אפילו פשע פטור ולא אשכח תלמודא אוקימתא שיהיו חייבים אלא כגון דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר והשתא לא הוי שאלה בבעלים דכששומר לו זה אין חבירו עוסק במלאכתו לא בשמירה ולא בעשיית מלאכה אחרת. וז"ל הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכירות המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום אפי' פשע בדבר ששמר ואבד מחמת פשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם וגו' ע"כ. וא"ת כיון דשותפין לעולם פטורין אפילו בפשיעה א"כ למאי נפקא מינה הא דאמרינן השותפין שומרי שכר זה לזה הם. בחזקת הבתים פריך לה תלמודא דגרסינן התם אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך עלה תלמודא אמאי שמורה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ע"כ. ומשמע דוקא כי ההיא גוונא הוו שומרי שכר זה לזה וחייבין אבל שמור לי ואשמור לך הוי שאלה בבעלים ופטור וא"ת א"כ אפילו הלוו לאחרים ונאבד יהיו פטורים מלשלם כיון דאמרת דפשיעה בבעלים פטור. הא לא קשיא דכיון שהתנה עמהם בהדיא שלא ילוו לאחרים ועברו ושינו מדעתו עשאוהו כמזיק בידים דחייב דלא פטרו בבעלים אלא הפושע לבד לא המזיק. הילכך בנ"ד כיון שהיה ראובן שותף עמהם כפי מה שנראה משטר השותפות עמו במלאכתו קרינן ביה ופטורים אפילו מפשיעה ואפילו לפי מה שבא בשאלה שלא היה ראובן מתעסק בממון הכז"נא מ"מ שותף היה שהרי לא התנו מתחלה שלא יתעסק. ותו דשותף הוא בצרפי אחר ובסחורות אחרות ומתעסק היה והרי הוא כשאול להם בכל שעה. והוי יודע שאם היה עמו בשעת שאלה אע"פ שלא היה עמו בשעת שבירה קרינן ביה עמו במלאכתו. ואם לא היה עמו בשעת שאלה אף על פי שהיה עמו בשעת שבירה לא קרינן ביה עמו במלאכתו והכא כיון דבשעה שנעשו שומרי שכר זה לזה דהיינו בשעת השותפות הראשון היה ראובן עמהם במלאכתם פטורים אפילו מפשיעה:

כללא דמלתא שאם אין הסופרים מעידים עדות ברורה שכל מה שלקחו החזירו הם חייבים בכל החסרון ואם היה שם ריוח נוטל ראובן חלקו. ואם יעידו הסופרים עדות ברורה שמה שלקחו החזירו חייב ראובן לשלם חלקו בחסרון אם רוצה לקיים השותפות. ואם ירצה לבטל השותפות מעיקרא הרשות בידו: