שו"ת רדב"ז/קיז

שאלת ממני אודיעך דעתי באשה שאמרה אשת איש הייתי ועד א' אמר לי שמת בעלי אם תנשא או לא:

תשובה לא ראיתי מקום לשאלה זו אם שאלנו את העד והכחישה לא תנשא וכן הסכמת המפרשים וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת. ואם העד אומר כדבריה או דליתי' קמן דנשיילה פשיטא דתנשא השתא ומה אם כשהיא מוחזקת אצלנו באשת איש מותרת לינשא בעדות כיוצא בזה כ"ש בזמן שעל פיה אנו יודעים שהיתה אשת איש ואעפ"י שכתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא בדבר שהאוסרו אוסרו מידיעתו ומתירו מידיעתו לא אמרה הרב ז"ל אלא בדברים שצריכין עדות גמורה ואתה מאמינו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר אז צריך שיאסור מידיעתו ויתיר מידיעתו ולא ממה שאמרו לו אחרים. אבל בעדות אשה שהתירו עד מפי עד ואפי' מפי עבד ושפחה והיא עצמה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא הדבר ברור שאפילו תאמר העד אמר לי שמת בעלי תנשא. ומ"מ דינו של הראב"ד ז"ל לא הסכימו האחרונים ז"ל עליו וכתבו כי היכי דקמא הוה נאמן משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואף הכא מכחו כי אמר הכי מהימן ודקדקו הכי מההוא עובדא דריש חזקת הבתים דאמר ליה מאי בעית בהאי ארעא מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך אמר ליה את לא קא מודית דהאי ארעא דידי היא ואת לא זבינתה מנאי זיל לאו בעל דברים דידי את ומדקאמר את לא מודית משמע שהמחזיק היה יודע שהקרקע של המערער ולא שאמר לו המוכר כך ומשום הכי מוקמינן לה ביד המערער משום דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי שהרי אין לו למערער עדים שהי' שלו אלא הודאת המחזיק. אבל אם היה המחזיק אומר מפלניא זבינתא דאמר לי שהיא שלך וזבנה מינך לא הוה מפקינן לה מיניה דכי היכי דמוכר היה נאמן לומר שלו היתה ומכרה לי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אף זה הבא מכחו כי אמר הכי מהימן שהרי אין למערער עדים שהיתה שלו. הרי לך שאעפ"י שאין אוסר מידיעתו ומתיר מידיעתו אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר: