שו"ת רדב"ז/קי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
< שו"ת רדב"ז
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שמשכן משכון ביד שמעון דקי"ל שיכול לטעון עד כדי דמיו מגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי אי משביעינן ליה בנקיטת חפץ או שבועת היסת:

תשובה זו מחלוקת קדומה דאיכא מ"ד כיון דהוא מגו ממעיז למעיז שהרי בשתי הטענות הוא מעיז פניו ומכחיש את חבירו הוי מגו טוב ולא משבעינן ליה בנקיטת חפץ אלא היכא דהוי משאינו מעיז למעיז דלא הוי מגו גמור כגון הנך עיזי דאכלי חושלי דטענין עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחים הם בידי דמה שטוען כדי דמיהן לא הוי מעיז שאין חבירו יודע דבר. ואיכא מ"ד דבכל גוונא משביעינן ליה בנקיטת חפץ וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן יש לדון חדא דאתריה דמר הוא. ותו דמסתבר טעמיה ותו כיון שהוא בא ליטול כל הנשבעים ונוטלין נשבעים בנקיטת חפץ ואע"ג שהמשכון תחת ידו מ"מ נוטל הוא. ותו דאין זה מיגו גמור שהרי כשטוען כדי דמי המשכון יאמינו אותו דהכי אורחא דמלתא אבל טענת לקוח הוא בידי אינה טענה טובה דאין בעל הבית עשוי למכור כליו. ותו דמה הפסדנו לאנקוטי חפצא לאיים עליו כיון דסוף סוף חייב לישבע: