שו"ת רדב"ז/צה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שאלת ממני על סופר שטעה בכתיבת שטר וכתב במקום מנה מאתים או במקום מאתים מנה והוא מודה שטעה ואינו נאמן מפני שכתב ידו יוצא ממקום אחר ונמצא זה מפסיד בטעותו אם חייב לשלם או לא:

תשובה גרסינן בפרק לא יחפור אמר רבא ספר מתא מקרי דרדקי שתלא טבחא ואומנא כולן כמותרין ועומדין נינהו כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא. וכתבו המפרשים ז"ל דספר מתא היינו כותב שטרות ודלא כפרש"י ז"ל דכתב כותב ס"ת דאין זה פסידא דלא הדר שהרי יכולין להגיהו ואי אמרת בשלמא דפטור הסופר מלשלם היינו דהוי פסידא דלא הדר והוי כמותרה ועומד אלא אי אמרת חייב לשלם הוי פסידא דהדר וטעמא כתב רבינו יונה ז"ל משום דגרמא בעלמא וכן הסכימו הרשב"א והר"ן ז"ל. וא"ת מאי שנא מכל דינא דגרמי דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי:

וי"ל לפי החילוקים שחלקו התוספות לא דמי כלל לדינא דגרמי דהתם הוא עושה הנזק בממון חבירו אבל הכא הנזק נמשך מטעותו:

א"נ דינא דגרמי משעה שבא המעשה בא הנזק אבל הכא לא בא הנזק אלא לאחר זמן שבא לגבות החוב. א"נ טעמא דדינא דגרמי משום קנסא ודבר המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים אבל הכא טעות לא שכיח ועוד דאנוס הוא ולא קנסו את האנוס. ומ"מ אם רגיל הסופר לעשות ככה קונסין אותו בממון שגרם להפסיד ומעבירין אותו אע"פ שאומר טועה אני דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף בכל פעם יפסיד ממון חבירו ויאמר טועה אני. ומה שהקשו על רש"י ז"ל יש לתרץ כגון שכתב יותר מג' טעיות בדף א' דקי"ל יגנז. א"נ כגון שכתב פרשה סתומה פתוחה א"נ איפכא דאין לו תקנה אלא לסלק כל הדף ואפילו הכי לא הסכימו האחרונים לפירושו ז"ל: